מכוניות הפלאג-אין כובשות את שוק היוקרה. הטבת המס העצומה שמתקבלת עליהן מאפשרת ללקוחות לקבל במחיר זהה או נמוך יותר, מכונית חסכונית ומאובזרת מבעבר.
זאת הסיבה שגרסת ה-e של ב.מ.וו סדרה 5 זוכה לכל כך הרבה תשומת לב ונמכרת באופן מרשים. הנקודה המעניינת היא השילוב בין היחידה החשמלית לתפיסת העולם הספורטיבית של המותג. בעבר פגשנו את השילוב הזה ב-i8 הייחודית, אבל היא מכונית ספורט טהורה. השאלה האמיתית היא איך השילוב הזה מתקבל במכונית יוקרה עם אספירציות ספורטיביות.
אם נשים בצד את הספורט, גם כמכונית מנהלים מפוארת לב.מ.וו יש מה להוכיח, וכאן יש לה חתיכת תחרות. גם למרצדס יש מכונית נפלאה ובקרוב אודי A6 החדשה תצא גם היא לאוויר העולם. כמה טובה הב.מ.וו כדי להיות בתחרות הזאת?
עיצוב
עיצוב הוא עניין של טעם, ולכן אשאיר לכם לראות את התמונות ולהחליט לבד האם מדובר בתוצאה טובה או דווקא פחות מוצלחת. לדעת הח"מ, העיצוב של ב.מ.וו מאוד אלגנטי אבל משהו בקווים שלה מתחיל להיות מיושן. בזמן שהמתחרות מצליחות לתת למכוניות שלהן נגיעה מודרנית, יש בבימר משהו קצת שמרני ולא היי-טקי מספיק. רבים האנשים שפרצו במחולות כאשר כריס בנגל, המעצב המופרע והאקסצנטרי של המותג, עזב לפני עשור. אני הצטערתי, ואני מניח שהיום יש כמה אנשים בחברה שמתגעגעים.
מבט מאחור נותן תחושה של מתיחת פנים ביחס לדור הקודם, וזה כבר באמת לא מספיק. כאמור, זאת דעתי האישית, ונראה שבסביבה היו הרבה שלא הסכימו איתה. ומה דעתכם?
תא הנוסעים
אם על העיצוב החיצוני יש ויכוח, על העיצוב מבפנים יש כנראה פחות. הקווים הרוחביים שמאפיינים את המותג וצביר הפקדים במרכז הדשבורד הם משהו שהולך יותר מדי שנים עם המותג הזה, והיה מאוד נחמד אם היה משתנה אלמנט מהותי בדור החדש.
בכל מקום בו כן נגעו, עשו בב.מ.וו עבודה מעולה. מסך המולטימדיה החדשה ופקד ה-iDrive טובים בהרבה ומאפשרים גישה יותר מהרה ויותר אינטואיטיבית לתפריטים השונים. זה לא שהמערכת לא מסובכת, היא כן, אבל ביחס לחלק מהמתחרות, וביחס לכמות המידע המוצג, המצב טוב.
גם לוח המחוונים הפך לדיגיטלי, אבל במקום לזרוק הצידה את המחוונים ולהציע את המידע בכל צורה שהנהג יבחר, נותרנו כבולים לאותם שני מחוונים גדולים. העיצובים עצמם מעולים ורק כמות המידע העצומה יכולה לבלבל.
אבזור באמת שלא חסר. מעבר לאבזור הבטיחות שהוא כמעט מלא לגמרי, יש המון אבזור כללי, בטח ברכב המבחן שהיה בגרסתו המאובזרת של הדגם. העושר ממשיך גם לתחושות, ואין מקום שהיד לא תפגוש בו עור איכותי, פלסטיק רך ובדים נעימים.
סיכום ביניים, בשלב זה, מספר את הסיפור של ב.מ.וו. יש תחושה חזקה שהחברה מתעקשת לכוון לנהג, ולנהג המעורב והדינאמי בפרט. ההתעקשות על כפתורים פיזיים שמעמיסים על ממשק המשתמש, אבל מאפשרים לנהוג בלי להוריד עיניים מהכביש, לוח המחוונים הקלאסי גם בגרסתו הדיגיטלית ועוד אי אלו דוגמאות מבהירים שב.מ.וו פה כדי שתנהג. ניתקל בזה שוב בהמשך.
המרווח לנוסעים, לנהג ובערך לכל מי שיזדמן לרכב יהיה פשוט מעולה. זו מכונית סאלון במלוא מובן המילה. הכיסאות נוחים מאוד וגדולים. יש אינסוף אפשרויות כיוונון, מאחור ניתן להתרווח גם אם התברכת ברגליים של נפיל ורק המושב האמצעי בשורה השנייה לא יהיה מפנק כמו כל היתר.
תא המטען זוכה לצורה מוזרה בגלל הבטריות. הוא לא גדול אבל הוא טוב יותר ממכוניות פלאג-אין אחרות אותן פגשנו לאחרונה.
נוחות נסיעה
ב-530e נוקשות המתלים חייבת להיות גבוהה כדי להתמודד עם הבטריה הכבדה של הרכב. למרות זאת, המתלים שלה מכויילים על הצד הרך. היכולת של המכונית להישאר נוחה, מלטפת ומשככת ביחס למשקלה הרב, מפתיעה. הבימר מנקה ומעלימה את רוב שיבושי האספלט שאתם יכולים לחשוב עליהם, וזה כשהיא סוחבת עליה כמעט 2 טון של משקל..
בנקודות הקצה, שם המתלה מתחיל להפסיד במלחמתו במשקל, היא יכולה להעביר חבטה ולהיות פחות אלגנטית - אבל המכלול נעשה באופן מרשים. נקודה נוספת בה מורגשת הרכות היא במהירות גבוהה. לא מדובר חלילה בחוסר ריסון או בנדנוד, אבל המרכב יכול לזוז מעט יותר מהרצוי.
בידוד הרעשים של הבימר נעשה לעילא. למעשה, היינו צריכים לפתוח חלון כדי להבין כמה רועשת המשאית מימין. רעשי רוח ורעשי מנוע נזרקים לכלבים ומשאירים את הנוסעים והנהג מנותקים לחלוטין. רק הרדיו מספר על הכאוס ששורר בחוץ. במהירויות גבוהות יש המייה של צמיגים, אך נראה שהרעש המינימלי הזה מורגש רק כי אין שום רעש אחר בסביבה. על כבישים ממש רעים הרעש מתחזק אך עדיין נשמר נמוך לעומת כל רכב נורמאלי.
נהיגה עירונית עם מפלצת ארוכה ורחבה היא לא הדבר הכי נוח, וכשמדובר בתמרוני חנייה מורכבים, אפילו שלל המצלמות וחוויית ה-3D שהן מעניקות לא מאפשרות כניסה שקטה ורגועה לחנייה.
למרבה המזל, מערכת החנייה האוטומטית עובדת מעולה (אולי המערכת האוטונומית היחידה ברכב שבאמת לוקחת אחריות) והופכת את העבודה המייגעת והמפחידה למשהו הרבה יותר קליל ופשוט.
מנוע ותיבת הילוכים
שני מנועים ל-530e, כאשר המנוע היותר מעניין הוא כמובן החשמלי. החשמל מצליח לספק 113 כוחות סוס ו-25.5 קג"מ, מסל"ד 0 כמובן. מנוע הבנזין הוא מנוע 2.0 ליטר מוגדש טורבו עם 184 כוחות סוס ו-29.5 קג"מ.
הנתון שמתקבל משני המנועים עומד על 252 כ"ס ו-42.8 קג"מ. הנתון הזה מעניין במיוחד, מכיוון שיחידת ה-4 צילינדרים החזקה של אותו הדגם מספקת בדיוק את אותו נתון כוח סוס ואת אותו נתון האצה ל-100 קמ"ש (6.3 שניות). נתון המומנט כמבן נוטה לטובת הגרסה החשמלית, אבל פער המשקל עומד על למעלה מ-200 ק"ג!
היחידה החשמלית היא משהו שחייבים לנסות. המנוע חזק מאוד ושקט מאוד. הוא מנייד את הבימר בקלילות ומספק דחף מפתיע. מכיוון שקיבלנו את הרכב עם סוללה כמעט ריק,ה הצלחנו לטעון חשמל המספיק רק ל-16 ק"מ על השעון (שהפכו לכ-12 על הכביש).
לצד היחידה החשמלית ניצבת יחידת בנזין, והאמת, לא ברור למה בחרו דווקא ביחידה הזאת. מבין כל המנועים של ב.מ.וו, ויש לא מעט מהם, דווקא גרסת ה-184 כוחות סוס אף פעם לא הצליחה להרשים. היא אמנם מספקת די כוח ולא מעט מומנט, אבל עושה את זה בדרך אנמית עם צליל משעמם.
אם בלחיצה בריאה אתם מצפים לגרגור רועש ומנוע שזועק לשמיים ומאיץ את הרכב, זה לא המצב. בהאצות חזקות המנוע משמיע צליל מתכתי ומרגיש בעיקר מתאמץ. זה לא שמדובר במכונית איטית. ממש לא. הדרך למהירות גבוהה פשוט לא מהנה או עוצמתית. המנוע לא מרגיש בשרני ואגרסיבי כדי לתת לבימר את האופי שכל כך מגיע לה.
ושוב, נדגיש כי מדובר במכונית מהירה. הגרמנייה ממינכן הופכת למפלצת בשנייה שהרגל נוגעת ברצפה. המרכב הכבד עושה "מסע בין כוכבים" ברגע שאיזה ניצוץ מופעל בראשו של הנהג, וצריך עיניים בוחנות ו-Waze פעיל כדי לשמור על רשיון הנהיגה. תיבת ההילוכים כל כך חלקה, נעימה ושקופה שקשה להגיד עליה מילה. כפיים יספיקו.
צריכת הדלק, נתון מרתק עבור רכב כזה, נפגעה מהעובדה שהאוטו החל את הנסיעה באופרדראפט של חשמל. מחצית מהנהיגה נסענו במצב "טעינה" הלא חסכוני, כדי להשיג מקסימום טווח חשמלי לבדיקת המנוע החשמלי. ועדיין, למרות נסיעות פקוקות ללא חשמל, נסיעות מהירות, טעינה ממנוע הבנזין ועוד ועוד, צריכת הדלק עמדה על למעלה מ-10 ק"מ לליטר, שיהפכו לנתון טוב בהרבה למי שינסע יותר רגוע או יותר טעון.
התנהגות כביש
למרות הסמל על החרטום, הציפיות ממכונית שכזאת, עם 1,840 ק"ג על מד המשקל, לא מרקיעות שחקים. המרכב הכבד מפריע לרכב לרסן את עצמו כשהנהג מנסה לנהוג בב.מ.וו כמו שצריך לנהוג בה.
הבימר לא רוכנת יותר מדי על המתלים, אבל היא לא ממש נענית לניסיון לשנות כיוון במהירות. תת היגוי מופיע מאוד מוקדם ביחס למכונית הנעה אחורית חזקה. גם ההגה לא מרגיש כבד מספיק או מספיק מדויק. אולי לא צריך לשפוט אותה מול הגרסה רגילה אלא מול מכוניות פלאג-אין אחרות, שבדרך כלל לא מפגינות התנהגות מרשימה במיוחד.
הבלמים מצידם מעולים. הם מצליחים להביא את 2 הטון הללו לעצירה מאוד מהר ובאופן מאוד יעיל.
מערכות בטיחות
מערכות הבטיחות פועלות בהמשך לתפיסת "הנהג במרכז" של ב.מ.וו. במקרה הצורך הן יגיבו וימנעו בעיות או סכנות, אבל הן לא ייתנו את התחושה שהן לוקחות אחריות על הנהיגה ובטח לא יגרמו לכם לחשוב שאתם ברכב אוטונומי.
לדוגמא, מערכת ה"סטייה מנתיב" עובדת רק כשברור לרכב שהנהג עומד לגלוש לנתיב אחר. אפשר לשלוט ברגישות של המערכת אבל היא לא תעשה תיקוני הגה קבועים במהלך הנסיעה כמו מערכות שקיימות היום באודי או ביונדאי ותשמור את הרכב במרכז הנתיב.
סיכום
קשה להגיד הרבה דברים רעים על ב.מ.וו 530e כמוצר. היא חסכונית, מרווחת, מאובזרת, נוחה, חזקה ועוד... You name it. הבעיה האקוטית שלה היא דווקא בכך שהיא מתקשה להחליט האם היא מכונת הנהיגה המושלמת או מכונית פאר איכותית. התנהגות הכביש הלא מרשימה וצליל המנוע (אני קטנוני) הלא ממש מלהיב מרמזים על כיוון יותר מתפשר, לטובת אופי של מכונית יוקרה "נטו".
מהעבר השני, תא הנוסעים מכוון מדי לנהגים שאוהבים לנהוג ופחות מדי לשאר, ומערכות הבטיחות לא מקנות יכולות אוטונומיות אלא סומכות על מעורבות הנהג. וכאן, היא יותר ב.מ.וו ופחות מכונית יוקרה מנתקת ומפנקת.
בסופו של יום, האיכויות הגבוהות שלה קיימות גם במתחרות, ודווקא הייחוד שאמור היה להיות שלה, בתחום הדינאמי, קצת הלך לאיבוד. עכשיו היא שווה בין שוות. יותר מכונית יוקרה ופחות מכונית ספורט. טוב או רע? זאת שאלה לאנשים שסופרים את הכסף בב.מ.וו, וכמובן ולמי שיכול לשים למעלה מ-400 אלף שקל על מכונית סאלון.
לכל דגמי ב.מ.וו -
ב.מ.וו למאמר זה התפרסמו 1 תגובות
ערוץ הוואטסאפ של 
