לא ברור לי של מי היה הרעיון לבצע תחרות משיכת חבל בין שני טנדרים, אבל זרמתי. גם כי אמצע הקיץ והמוח שלי ממילא במצב צבירה מוגז, וגם כי היה לי קצת משעמם. לא לקחתי בחשבון שאלה שני טנדרים קוריאנים של KGM שפעם ענתה לשם סאנגיונג, וגם שאחד מהם חשמלי. השני דיזל, תודה שעזרתם. בכל מקרה, אני די תחרותי במהות, ולכן העדפתי לשבת בצד של המנצח. לחשמלי יש כפליים כוח, וגם יכולת ההורדה שלו לקרקע אמורה להיות טובה יותר כי הצמיגים שלו רחבים בסנטימטר, הוא כבד ב-70 ק"ג ומשקלו מחולק בצורה שווה בין הסרנים. בקיצור, בחרתי בו והפסדתי. ויש לזה גם תיעוד מביש, אבל בואו נחזור לעיקר.
כל הקטע של טנדר חשמלי התחיל בערך לפני חמש שנים, עידן לא רחוק כל כך בו כל מי שקבע לאן הולך הכסף לפיתוח דגמים חדשים, בכל יצרן, בכל קטגוריה, היה משוכנע שתיכף לא יהיו תחנות דלק אלא רק עמדות טעינה. גם לטנדר.
עכשיו, בעניין טנדר זה סיפור מעניין. ההייפ התחיל באמריקה, מענקיות התעשייה כמו פורד ו-GM, דרך חברות צעירות שהתרסקו ברעש גדול והפסדים כבדים כמו לורדסטון שפשטה את הרגל וניקולה שבכלל התגלה כתרמית. ריביאן וטסלה היו היחידות בערך שהצליחו. בהמשך הציגו גם היפנים גרסאות חשמליות לטנדרים קיימים אבל חצי כוח, בלי אמונה. בתווך הסינים כבר מציפים את סין ולארץ הם רק מתחילים להגיע.
אפרופו ישראל וטנדרים חשמליים. לאחרונה הם הפכו לסוג של להיט, אבל רק כשמדובר בצמד ענקים תאומים של GM - שברולט סילברדו ו-GMC סיירה, שניהם בעיקר דרך ערוצי יבוא מקביל. כ-4,000 מהם עלו בשנה וחצי האחרונות על כבישי הארץ, וזה מספר גבוה כמעט פי חמישה משברולט סילברדו HD דיזל שמסרה זכיינית המותג, ויותר מכפליים ממכירות כלל הטנדרים הגדולים מאמריקה, כולל פורד וראם.
אבל הם פחות רלוונטיים, גם בגלל הגבלות הרישיון למשאית וגם בגלל הצורך בעמדת טעינה מיוחדת שמתאימה להם. אז הלכנו על קטן יחסית.
בדומה למקובל במכוניות נוסעים ורכבי פנאי חשמליים, גם בטנדרים יש שתי גישות, רק שכאן לבחירה יש השפעה משמעותית יותר. אפשר, כמו פורד, טויוטה ואיסוזו, פשוט להסב טנדר רגיל לחשמל. זה ישמור עליו קשוח ועם יכולת גרירה והעמסה מכובדת, אבל הנוחות תהיה על הפנים והטווח מצחיק. אפשר לפתח פלטפורמה ייעודית כמו ריביאן, טסלה ו-GM, ולקבל תוצאה הפוכה.
הטנדר החשמלי של KGM הוא איפשהו באמצע. זאת אומרת, הוא בכלל לא טנדר בבסיסו אלא נשען על טורס EVX, גרסה חשמלית בעצמה לרכב פנאי בנזין, רק עם ארגז מאחור במקום תא מטען סגור. קצת כמו היחסים בין סובארו טנדר ולאונה העתיקים.
הוא כן נראה מצועצע מדי, רך מדי, קצר ונמוך מאחיו הדיזלי, ככה שאני מוותר על התענוג לקפוץ איתו לחבר'ה בעמק שעושים הערב על האש. גם הארגז שלו קטן, כך שבשונה מהדיזל ומכל טנדר דאבל-קבינה ממוצע, אני לא יכול להעמיס בו את האופנוע שטח, גם עם דלת ארגז פתוחה. אופניים בקושי. לפחות לא יסנג'רו אתכם להעביר דירות, אירוע מעציב שכל בעל טנדר - ולא משנה מה מניע אותו, כמה הוא זקן או נוח או גדול - סובל ממנו.
גם כשאתה נכנס אליו אתה לגמרי מרגיש בפרייבט. יש יתרונות כן? תנוחת הנהיגה טובה, המושבים מצוינים (עם אוורור וחימום לעכוז, תענוג) וסביבה שנראית איכותית עם עור חום והכל. לעומת זאת, אין מאפייני טנדר כמו קבינה גבוהה שצריך לטפס לתוכה, אין ידיות אחיזה על קורות A ו-B ואין בורר הילוכים נורמלי כשבמקומו צ'ופצ'יק שצריך ללחוץ עליו בעדינות (פעמיים) כדי לעבור מ-D ל-R או להיפך, בלי להיעצר ב-N. וזה מרגיז כמו שזה נשמע. ואם כבר אנחנו מדברים על מתגים, תראו לי את החקלאי, הנגר או האינסטלטור, שיצליחו להתמודד עם הפעלה שכולה דרך המסך, שלא לדבר על נטרול מערכות הסיוע לנהיגה המרגיזות, תהליך מייגע יותר מלהניע פנטום לטיסה.
יש כאן התרעת ערנות נהג כללית, ותחתיה תתי סעיפים להתרעה על תזוזת עיניים, ראש, שימוש בסמארטפון ועישון וראבאק, הגזמתם. גם בדיזל המערכות האלה מרגיזות ולא מפסיקות לצפצף, ואם אתם נהגי טנדר קלאסיים שמניחים את היד על חלקו העליון של ההגה, זה יחסום את מצלמת הפנים ויגרום לה לצפצף בבהלה. ניסיתי לכסות אותה. המשיכה לצפצף.
טנדריסט ותיק ירגיש (כמעט) בבית במוסו דיזל. הישיבה גבוהה יותר, יש בורר הילוכים אמיתי וגם מתגים למזגן. הללויה. מסך המגע מוצב גבוה יותר אבל לא ברור מדוע סאנגיונג, סליחה KGM, שעברה לעידן המודרני עם לוח מחוונים דיגיטלי, השאירה את תצוגת ההילוך זעירה ובחרה במתג פצפון על הבורר לצורך תפעול ידני של התיבה. בכל מקרה הדיזל נראה לא רע. שרירי ואגרסיבי מהדגמים האנמיים שקדמו לו. אם אתם חייבים לדעת אז גם כאן יש אבזור עשיר ביחס לטנדר: ריפודי עור, כיוון חשמלי למושבים הקדמיים עם חימום גם ליושבים מאחור. למרות שהוא ארוך (ב-30 ס"מ) ועם בסיס גלגלים גדול יותר (ב-6 ס"מ) מהחשמלי, מרחב המחיה ליושבים מאחור של שניהם דומה.
ודבר אחרון - הארגז. על הבדלי הקיבולת כבר דיברנו, עכשיו צריך להסביר גם שלשניהם יש מגרעת בקצה המשמשת מדרגה לטיפוס פנימה, אמבטיה מקורית ויחידת תאורה שימושית לפעילות לילית בארגז. מה שאין בשניהם הוא גלגל חלופי, וזה ביג NO NO בטנדר. אפשר לקחת כזה, אבל הוא תופס מקום בארגז. לא לעניין.
גם הלקוחות הכי הרדקור של טנדרים, מבלים בעיקר בכביש. זה ממש לא סוד וחוץ מטנדריסטים שחייבים להסביר לבת (או לבן) הזוג למה צריך את קיט ההגבהה היקר ההוא, כולם גם מכירים בכך. וכאן החשמלי מרשים מאוד. מערכת ההנעה שלו משלבת שני מנועים עם 207 כ"ס כל אחד, הספק גבוה פי שניים ממנוע הטורבו דיזל (4 צילינדרים בנפח 2.2 ליטר).
המנוע החשמלי מחובר ישירות לגלגלים, ללא תמסורת ומפיק את מלוא הכוח מסל"ד אפס. בקיצור, תשכחו מעיכוב באספקת הכוח, הוא מלא ומיידי. נגיעה קלה במצערת והוא מזנק קדימה, משאיר את אחיו הסולריסט רחוק מאחור. הוא כנראה גם ישאיר אבק לכל טנדר דיזל, כולל הענקים מאמריקה עם מנועים מפלצתיים.
טנדר אמיתי צריך גם לגרור, וכאן דווקא לדיזל אמור להיות יתרון, שכן כושר הגרירה הרשמי שלו גבוה כמעט פי שניים (3.5 טון לעומת 1.8). החברים הטובים מעופר אבניר סידרו לנו גם הפעם עגלה עם SBS, במשקל כולל של 1.8 טון והופ לעליות לנס הרים. שם החשמלי ממשיך להפתיע כשהוא משיג מהירות טיפוס גבוהה משמעותית (93 קמ"ש בקצה הישורת לעומת 69 קמ"ש).
גם בירידה הוא מבריק, הודות למערכת רגנרציה מופעלת מנופים מאחורי ההגה, עם 4 מצבים שמאפשרת להימנע לחלוטין משימוש בבלמים. הדיזל מזיע ומתאמץ בתנאים האלה וגם מיילל בכעס עם הרבה מאוד רעש מנוע בעליה. בירידה הוא כבר ממש מאכזב כשתיבת ההילוכים במצב הידני קופצת במפתיע להילוך הבא, בדיוק כשמד הטורים נושק ל-3,700 סל"ד. כשזה קורה בירידה תלולה בדיוק בכניסה לפניה, זה גם עלול להיות מסוכן.
החשמלי מרגיש כמו מכונית נוסעים בכביש מפותל והררי, עם זוויות גלגול צנועות בהרבה ורמת אחיזה בליגה אחרת מהדיזל המגושם והמסורבל. זה מילא. אבל בשבילים מהירים, כמו אלה של עמק יזרעאל, הוא מתחפש לכמעט מכונית ראלי.
אני חושב שגם אם סבסטיאן לואב היה נוהג במוסו דיזל לא היה לו סיכוי להתקרב לקצב שלי עכשיו עם החשמלי. אבל יש גם סימן אזהרה. כי הסוללה שלו ממוקמת נמוך בהרבה מה שאתם מצפים, ואתם תפוצצו אותה בקלות גם בקפל קרקע קל. לכן טיסת שבילים מהירה, במיטב המסורת של צעירי הפלחה, אפשרית רק אם יש לכם היכרות אינטימית עם התוואי.
המוסו דיזל אומנם איטי יותר והרבה פחות מרגש, אבל יש בו תחושת חוסן מבני אמיתי. טנדר, נו. והתחושה הזו מעניקה הרבה מאוד שקט נפשי, בלי תחושת ההליכה על ביצים שקיימת בחשמלי. גם נתוני השטח שלו טובים יותר, עם זווית גישה גדולה משמעותית (30.6 מעלות לעומת 20.2) ומרווח גחון נדיב בהרבה (24.8 ס"מ לעומת 18.1). יחד עם מהלכי מתלה ארוכים יותר ונעילת דיפרנציאל אוטומטית מאחור, יכולת העבירות שלו גבוהה משמעותית, באופן שמאפשר לעשות בו שימוש גם לטיולי שטח בסוף השבוע.
החשמלי? מצליב בכל קפל קרקע קל, ומערכת בקרת המשיכה שלו לא מצליחה לרסן את אובדני האחיזה. וזה אומר שרמת העבירות שלו נמוכה אפילו משל דאצ'יה דאסטר או סובארו פורסטר.
מה עדיף?
בסוף היום, למרות שם המשפחה והשם הפרטי הזהים, אלו חיות אחרות לגמרי. המוסו החשמלי יתאים בעיקר למי שצריך רכב עבודה שלא נוטש את האספלט, ולא נוסע רחוק מדי. בתנאי המבחן לא עברנו את ה-300 ק"מ. הוא כן עדיף לאין שיעור על הכביש, עם עלויות אחזקה נמוכות מאוד בעיקר בהתחשב במחירי הסולר כיום.
אבל מבחינתי טנדר הוא כלי שצריך לדעת לעשות הכל, בכל מקום, בכל זמן ולכל מטרה. וכדי לעשות את זה הוא חייב להיות קשוח. ממש קשוח. אנשי עבודה אמיתיים, כאלה שיום העבודה שלהם לא מסתכם בישיבה מול מסך מחשב, ימשיכו להיות נאמנים לדיזל. וגם אני, בינתיים.
תודה גדולה לליאור אלדן מחברת עופר אבניר, יבואנית CF-MOTO, על הסיוע במבחן הגרירה
פורסם לראשונה ב- 09.09.26
074-799-1900 
בשיתוף לובינסקי
קבלו ייעוץ מומחה
* אני עדיין בתקופת למידה של התוכן באתר וייתכנו טעויות
