דילוג לתוכן המרכזי בעמוד

"אצלנו נהג הוא כמו טייס" - יחידת הניוד 5515 נחשפת

Getting your Trinity Audio player ready...

הטלפון של רנ"ג א' צלצל בשעת לילה מאוחרת. על הקו היה סא"ל מ', מפקד היחידה. "יש איזה משהו שמתבשל, צריך להביא את האיתנים מהנח"ל ולהכין אותם במיידי". "כמה זה חשוב?" שאל א'. "חשוב ביותר" ענה מ'. כך החל מבצע "יד הזהב" להשבת החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר מרפיח.

א' הוא מנהל המערך הטכני בניוד 5515 של אוגדה 98, יחידת עילית של נהגים מובחרים, המסוגלים להוביל לוחמים לכל מקום, בכל זמן, תנאי שטח ומזג אוויר. הוא רגיל לקבל טלפונים בשעות מוזרות לפני יציאה למבצעים שלרוב נשארים עלומי שם, אבל את המשימה הזו המפקד הגדיר כ"חשובה ביותר". "הבנתי שמדובר בפעולה אסטרטגית וקריטית ברמה המדינית, שצריך להתכונן אליה בזמן קצר בהרבה ממה שהורגלנו", מספר א'.

כוח איתן

האיתן הוא נגמ"ש עם שמונה גלגלים שנקלט בחטיבת הנח"ל לפני כשנה, ויכולות העבירות, המיגון וחתימת הרעש שלו הפכו אותו למתאים ביותר למשימה. הצוות הטכני ונהגי היחידה היו צריכים ללמוד עליו במהירות. "היו לנו ארבעה צמיגים במצב בינוני. הצוות הטכני שמסר לנו את האיתנים אמר שאפשר לנסוע ככה, אבל לא הסכמנו לקחת סיכונים, כי הבנו שזה מבצע שאין בו מקום לטעויות".

א' איתר ארבעה צמיגים חדשים, ורגע לפני האישור ליציאה המכונאים החליפו אותם בנקודת הכינוס, בעוד צוות החילוץ של לוחמי שייטת 13 ממתין על הכלים. ארבעה צמיגים במשקל 270 ק"ג כל אחד הוחלפו תוך 27 דקות, פחות ממחצית מהזמן שלוקח להחליף גלגל אחד במוסך ייעודי. מכונאי קבוצת הפורמולה 1 של רד בול לא היו עושים זאת מהר יותר.

"לא היינו בכותרות מבחירה", אומר היום מפקד היחידה על המבצע ההוא, "אנחנו עושים בכל שנה מאות מבצעים, בגזרות של מדינת ישראל ובמקומות רחוקים יותר. בסוף כל כוח לוחם צריך להגיע אל היעד, ולרוב מי שמביא אותו זה אנחנו".

דור המדבר

היחידה, שקיימת למעלה משלושה וחצי עשורים, עסקה בראשית ימיה בעיקר בהדרכת נהיגת שטח בסיסית לנהגים המבצעיים באוגדה 98. קפיצת המדרגה המשמעותית במעמדה הייתה באמצע שנות ה-90, כשהאלוף במיל' טל רוסו, אז מח"ט 551, החל בתהליך הפיכת החטיבה ליחידת קומנדו שתפעל בעומק וראה חשיבות רבה ביכולת ניוד הכוחות.

"המטרה הייתה לשלב בין יכולות מקצועיות גבוהות כמו של יחידות הניוד בסיירת מטכ"ל או שלדג, רק עם כמות נהגים וכלי רכב גדולה משמעותית", מסביר רוסו. המשימה הוטלה על סרן רותם שני ז"ל, קצין סדרות נהיגת שטח במגלן, שרוסו הכיר כשפיקד על היחידה. "לפני שבחרתי בו לתפקיד התייעצתי עם שני מפקדי אוגדות. אחד אמר 'אל תיגע בו כי הוא עבריין'. השני אמר שהוא 'יתאים לי כמו כפפה ליד', והבנתי שהוא האיש שאני מחפש".

שני, שגדל במושב עין יהב שבערבה, העדיף את המדבר על פני ישיבה בכיתה, ובעצם על פני כל מסגרת שניסתה לביית אותו. הוא רכב על אופנועים ונהג ברכבי שטח עוד לפני שהוציא רישיון, והייתה לו היכרות אינטימית עם השטח, "כמו בדואי" לדברי מכריו. היה בו שילוב ייחודי בין פראות וכושר אלתור לבין מקצוענות, מצוינות וירידה לפרטים, שאיפשרה לו למצוא פתרון יצירתי לכל דבר כמעט. וחשוב לא פחות - הוא ידע לסחוף אחריו את כל מי שהכיר.

בניגוד לצבא הגדול שבו נהג לא נחשב למקצוע נחשק, שני מיצב אותו בראש הפירמידה, ואת היחידה כמי שלא מקבלת פקודות, אלא ששואלים אם היא יכולה לעשות. והיא כמעט תמיד מבצעת, ובשקט. "היחידה לא רגילה לחשוף את מה שהיא עושה, ואנחנו לא רגילים להיות בפרונט", אומר רס"ן ד' מפקד צוות ביחידה.

"מה שתמיד העסיק אותי זה איך להשתפר לפעם הבאה ולא שנופיע בעיתון", אומר רס"ן ל' מפקד הפלגה המבצעית, וממשיך ש"זו יחידה של אנשים שאוהבים את המקצוע, אוהבים את העולם הרכוב, אנשי אדמה שאוהבים לישון בחוץ וללכלך את הידיים. וזה הכוח הגדול של יחידת הניוד, לא האמצעים, לא הרכבים ולא הנשק. זה האנשים".

שני וחבריו המציאו, למעשה, את תורת הלחימה של הנהיגה המבצעית. היחידה הייתה אז מועדון סגור שאליו הגיעו בשיטת "חבר מביא חבר", בעיקר קיבוצניקים ומושבניקים יוצאי יחידות מיוחדות, שעשו "רוורס עם עגלה" עוד לפני שחגגו בר מצווה. ותיקי היחידה מתארים את הימים ההם כדבר הכי רחוק מהצבא הגדול וההיררכי, עם הרבה מאוד שטח וכמה שפחות בסיס. אפילו שפצורים וטיפולים לכלי הרכב בוצעו במסגרייה ובמוסך באחד הקיבוצים בפינות הנידחות ביותר במדינה.

חמש שנים לאחר שנכנס לתפקיד, ורגע לפני שמעמדה של היחידה זינק, שני נהרג. זה היה בשבת 27 באוקטובר ב-2001, כשרכב על אופנוע השטח שלו בדרך לפגוש חברים מהיחידה בנחל מסור. הקצין, שהיה בן 32 במותו, הותיר אחריו אישה ובן. לזכרו הקימה רשות שמורות הטבע מצפור בהר כיפה, שבו נערך עד היום טקס סיום המסלול של לוחמי היחידה.

להגיע לכל מקום

למרות שהיא גדלה משמעותית בחצי יובל השנים שחלפו מאז - בכוח האדם, ובעיקר בכמות המשימות - הרוח של שני נשמרה. "היחידה שמרה על הייחוד שלה, וזה משהו שכמעט אף פעם לא קורה, כי ברגע שאתה גדל, האיכות יורדת והאופי משתנה. אני זוכר את עצמי אז בתור סדירניק צעיר והיום בתור מילואימניק ותיק, וזה כמעט אותו דבר. המהות נשארה זהה, של מקצוענים שבאים לעבוד, בצניעות ובחברות שאין שנייה לה. זה גם מה שגורם לנו לרצות לחזור בכל פעם ולשרת כמה שיותר. אם הדברים היו משתנים, הייתי מרגיש לא שייך", אומר א', רס"ר במיל' המשרת ביחידה כבר חצי יובל.

למעשה, רמת המקצועיות רק עלתה, עד כדי כך שהיא מזכירה מבחינות רבות טייסת מבצעית בחיל האוויר. "אופי הפעילות דומה מאוד לטייסת מסוקי סער", אומר סא"ל מ'. "כוח של יחידה מיוחדת צריך לבצע פעילות במקום מסוים. הוא אומר לנו מה צריך לנייד, שזה כמות לוחמים, ציוד וכו', לאן צריך להגיע ומתי להיות שם, ואנחנו אחראים באופן מלא על ההגעה אל היעד ומהיעד".

זה כולל את התכנון, לרבות בחירת ציר תנועה, כלי הרכב המתאים למשימה מבין מגוון הפלטפורמות עם דיגום ייעודי למשימה, ניווט וכו'. הנהיגה מתבצעת כמעט תמיד באזורים מאוימים בתנאי שטח קשים ונעשית לרוב בלילה באמצעות אמצעי ראייה ייעודיים המצמצמים משמעותית את מרחב הראייה.

"המשימות שנדרשות מיחידת הניוד הן במקומות מרחוקים שבהם אף אחד לא יכול לעזור לך. הנהג הוא הדמות המקצועית הבלעדית שם והוא צריך לדעת לתפעל את הרכב בצורה מושלמת, לתקן כל תקלה שהיא ולבצע כל חילוץ שנדרש. הוא זה שצריך לתת את הפתרון בשטח ולא להיות הבעיה", מסביר סא"ל מ'.

"בשונה ממקצועות אחרים בצוותים לוחמים, לנהגים אין תרגיל יבש, גם אימון הכי סטנדרטי הוא תרגיל רטוב שמתחיל ברגע שהנהג נכנס לרכב ומניע. על הרכב יש לוחמים, ואם אתה לא מספיק מקצועי ומיומן אתה עלול להפוך את הרכב ולגרום לנפגעים. ולכן המקצוע נמצא בסדר עדיפות מאוד גבוה בתוך אוגדה 98".

רס"ן ל', מפקד הפלגה המבצעית, מוסיף: "כל אחד יכול ללחוץ על הגז ולסובב את ההגה, כמו שכל אחד יכול לקחת נשק ולירות. אבל יש פה מומחיות ומקצוע שהוא שונה מנהיגה רגילה. האחריות כאן גדולה, זו נהיגה בלילה חשוך, בצורה חשאית ובלי תקלות, ואם יש תקלות אז לתקן אותן בעצמך. בנוסף, אתה צריך להיות לוחם קומנדו שצריך להגיע לנקודות הכי קדמיות, להסתדר בהן לבד, ולשהות שם בלי הרבה אוכל ומים".

"לא הייתי מגדיר אותם כ'נהגים'", מוסיף רס"ן ד', מפקד צוות ביחידה, "הם קודם כל לוחמים שהמקצוע שלהם הוא נהיגה, כמו שבחיל האוויר מדובר בלוחמים שהמקצוע שלהם הוא טיסה או ניווט. זו תורה שלמה של איך להשתמש ברכב לטובת מטרה מבצעית, ממש כמו שחיל אוויר עושה שימוש במטוסים ומסוקים".

120 ימי מילואים בשנה

בהתאם לכך, מסלול ההכשרה של נהגים, המתבצע בפלגת ההדרכה של היחידה, הוא מהמקצועיים ביותר בצבא, והוא ארוך ומורכב בהרבה ממרבית מסלולי ההכשרה   האחרים. הוא מתחיל בשבוע של איתור נהגים בצוותי המסלול בחטיבת הקומנדו (מגלן, אגוז, דובדבן וסיירת צנחנים).

רק שניים-שלושה לוחמים מכל צוות מגיעים לסדרת נהיגה אינטנסיבית בת חודשיים (לא כל מי שמתחיל מסיים) בכל סוג שטח אפשרי ביום ובלילה הכוללת גם מכונאות ותפעול תקלות עד לרמת הבורג. ובניגוד לטייסים, הם לוקחים חלק פעיל בטיפולים המכניים ובתפעול תקלות, ונותנים כתף לצוות המכונאים של רנ"ג א'.

מי שמסיים חוזר לשרת כנהג מבצעי ביחידת האם, ולאחר סיום המסלול מגיע למרכז הערכה שבוחן התאמה לתפקיד לוחם בניוד. הבודדים שעוברים אותו מגיעים לסדרה שנמשכת ארבעה חודשים נוספים וכוללת נהיגה ומכונאות ברמה גבוהה יותר וקורס פיקודי והדרכתי, שלאחריהם הם נדרשים לחתום שנתיים קבע ולהתחייב לשירות מילואים ארוך. אנשי המילואים של היחידה מהווים כ-90 אחוז מהכוח הלוחם והם מבצעים בין 80 ל-120 ימי מילואים בשנה, כמו טייסים בחיל האוויר. הוותיקים משרתים פה כבר שלושה עשורים, עדות לחיבור העמוק שלהם ליחידה.

לא טיול ג'יפים

אופי הפעולה של 5515 מתבצע באמצעות נהיגה ברכבי שטח, אך היא הדבר הרחוק ביותר מטיול ג'יפים של שבת בבוקר, ואפילו ממרוץ ראלי. "אספר לך שני סיפורים שקרו באותו לילה", מתחיל רס"ר במיל' א' להסביר את ההבדל בין נהיגה אזרחית לבין מבצעית. "בערב חבר התקשר ואמר לי שהוא תקוע בערבה עם שבר במתלה הקדמי בפאג'רו שלו, ובאותו לילה יצאתי לפעילות בעזה ולמרות שלא נתקענו, הייתה איזו תקלה טכנית שהגבילה אותנו.

וזה הבדל משמעותי, הוא נשאר תקוע בלילה וחיכה לחילוץ והדבר היחיד שהוא איבד זה זמן. אני לא יכול להרשות לעצמי להיתקע בשטח ולעצור. לנו אסור להיכשל, אנחנו חייבים להצליח ולסיים את המשימה. אנחנו צריכים ללכת על מאה אחוז מבלי לקחת סיכונים מיותרים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמשהו יקרה בדרך.

"ההבדל הוא כמו בין ספורט יחידני לנבחרת", ממשיך א'. "בנהיגה מבצעית אנחנו תלויים אחד בשני באופן מוחלט, ואם המוביל יעשה טעות כל השיירה תשלם על זה. גם אי אפשר שבשיירה נהג אחד יהיה טוב והשאר בינוניים, כי אם יש נהג אחד לא מספיק מקצועי זה מורגש וזה משפיע על היכולת וקצב התנועה של השיירה. הנהיגה כאן היא הדדית, עם דאגה ומחשבה האחד לשני, עם רמת היכרות אינטימית ואמון מוחלט. אי אפשר לנסוע צמודים בלילה חשוך אחרי נהג שאני לא סומך עליו במאה אחוז, כי אם הוא עושה טעות היא משורשרת אליי ואל שאר השיירה באופן מידי".

פיתוח בקצב מהיר

פלגת הדיגום אחראית על פיתוח מגוון אמצעים ייחודיים לכלי הרכב המאפשרים התאמה למשימה הייעודית, רובם המכריע אסורים לפרסום. "אצלנו אין מק"ט של מוצר מדף מוכן, אין פריט שאפשר להזמין מהמחסנים או מהמאגרים שיש לצה"ל. אנחנו נדרשים להמציא ולייצר דברים ייחודיים, וכל זה בזמן שיא ובאיכות ובדיוק מעולה כדי שיעמדו בעומסים קיצוניים שהם נדרשים לעמוד". אומר א' מפקד הפלגה.

הצוות שלו כולל את מה שמכונה ביחידה "לביאות ואריות דיגום", מהנדסי ומהנדסות מכונות, רתכים שיודעים לבצע את כל סוגי הריתוכים ומיומנים בפיתוח אמצעים ייחודיים בזמן קצר מהמקובל במחלקות פיתוח ביחידות מיוחדות אחרות. "יש את המשפט: דמיון בורא מציאות, אז אנחנו בפלגה אומרים שאנחנו מחוללים מציאות ובוראים פתרונות. זה מצריך רמה גבוהה של מיומנות, מקצועיות ויצירתיות, כדי שכבר האבטיפוס הראשון יהיה 'שגר ושכח', שיהיה פתרון מדויק ואיכותי בפעם הראשונה שבה נעשה בו שימוש".

יכולת הפלגה הייתה זו שאפשרה קליטה של שתי פלטפורמות חדשות במהלך המלחמה, ה-Z-MAG וה-Z-D, שהחליפו את הדיפנדרים הוותיקים (שכונו "מירנדה") של צוותי החילוץ. בתוך פחות מ-24 שעות הם הצליחו להסב ולהתאים את המכשור הייעודי מרכבי השטח הוותיקים לחדשים.

36 שעות לחימה

הפלגה המבצעית של 5515 אחראית בכל שנה על ביצוע של יותר מ-200 פעולות, רובן עם הימ"מ והשב"כ בפעילות שוטפת באיו"ש. בכל רגע, יש צוותים בכוננות מה שמחייב רמת מוכנות קבועה וגבוהה של הלוחמים, ובעיקר של כלי הרכב שעוברים טיפולי כשירות באופן קבוע.

וזה הוכיח את עצמו ב-7 באוקטובר, כשהצוות של רס"ן ל', מפקד הפלגה המבצעית התייצב כבר ב-7:30 בשדרות והיה מהראשונים שהגיעו לזירה עם רכבים ממוגני ירי. זה איפשר להם להתחיל מוקדם את פעולות הבלימה, עם לוחמי הימ"מ והשב"כ, ולאחר מכן גם לחלץ אזרחים רבים מהיישובים בעוטף עזה.

"לא חשבתי שאנחנו הולכים להתמודד עם כמות מחבלים בסדר גודל כזה בשטח הארץ. רק ביום ראשון בערב, כשסיימנו את הפעילות בעוטף וחברתי ליחידה לפעילות במתאר האופרטיבי של לחימה, נפל לי האסימון מה קרה - 36 שעות של לחימה נונסטופ, בלי תקשורת לעולם שבחוץ. כל מה שאתה מתעסק בו זה לעזור לתושבים ככל הניתן ולחסל כמה שיותר מחבלים", נזכר ל'.

באותה שבת גם נהרג חברו הטוב, רס"ן אור יוסף רן (אורוש), בהיתקלות עם מחבלים בכפר עזה. אורוש, בוגר יחידת הניוד, היה זה שהקים את יחידת הניוד בדובדבן והיה אמור להחליף בקיץ את ל' כמפקד הפלגה המבצעית.

"אני זוכר שהוא עבר אותי בצומת מפלסים, עשה לי צפצוף כזה, חייך אליי, ובערב בישרו לי שהוא נהרג. מבחינתי אורוש מסמל יותר מכל את יחידת הניוד. מאיש האדמה שהוא, החבר שהוא ועד המקצוען שהוא. איך הוא מתפעל את הרכב, איך הוא יודע לתקן כל דבר, הרצון שלו לעזור לכולם, החשיבה שלו מחוץ לקופסה והנכונות התמידית שלו לבצע", מספר רס"ן ל'.

"האובדן שלו מאוד קשה לי ועדיין לא עיכלתי את זה, בגלל שאני עסוק מאז אותה שבת בלחימה. לא היה שבוע שלא דיברנו, גם על דברים אישיים וגם על דברים מבצעיים, ופתאום אין את זה. אני בעיקר מנסה לחשוב מה אורוש היה עושה בכל מיני דילמות מבצעיות. כנראה הוא עוזר לי מלמעלה לחשוב נכון".

יותר מארבעה חודשים לאחר השבת ההיא רס"ן ל' הוביל את המבצע ברפיח שלאחריו נחשפה היחידה לראשונה. "זה היה מבצע מסוג אחר לגמרי ממה שאנחנו מורגלים. צריך לרדת לפרטים הכי קטנים, לחשוב על כל מה שעשוי להשתבש ועל פתרונות מחוץ לקופסה, ובנוסף נדרש  תיאום גדול בין הכוחות הרבים שלקחו בו חלק".

איך מרגישים בסיום מבצע שכזה?

"תחושת הסיפוק היא אחרת, כשאתה רואה אותם עולה לרכבים ומבין שהצלחנו. רק שניים אמנם, יש עוד הרבה שנמצאים שם, ועדיין להיות חלק מכזה מבצע זו תחושה שלא קיימת במבצעים אחרים שבהם השתתפתי. אבל רגע אחרי שחזרנו ניגשתי לאישור תוכניות למבצע הבא. צוחקים עלינו שאנחנו תמיד אומרים כן, למבצעים המיוחדים יותר, וגם לאלה שפחות, אבל אנחנו תמיד רוצים לעזור איפה שצריך".

במהלך הפעילות השוטפת ברצועה היו דברים שהפתיעו אותך?

"מכיוון שבשנתיים האחרונות היינו בפעילות מבצעית קבועה ואינטנסיבית, הגענו מוכנים. חווינו בשנתיים האלו הרבה לחימה, הרבה אש ומטענים והרבה דברים שהכנו לתרחישים שם עזרו לנו להיות יותר טובים ומוכנים למלחמה הזו".

מאפס למאה

לקראת תחילת התמרון הקרקעי, עברה היחידה לתצורה אופרטיבית והביאה חידושים משמעותיים לזירת הלחימה. הראשון הוא הובלה מהירה של כוחות גדולים לעומק שטח הלחימה, באמצעות כלי רכב כבדים, דבר המביא לשינוי מיידי במאזן הכוחות.

השני הוא שיתוף הפעולה של היחידה עם 669 המשלב את יכולת הטיפול הרפואי בפצועים והחבירה למסוק של אנשי יחידת החילוץ עם יכולות נהגי הניוד בהגעה מהירה לזירה, שנמצאת תחת אש בחזית הלחימה. במהלך המלחמה פינו צוותי החילוץ כ-700 פצועים והיו מהגורמים המשמעותיים בקיצור דרמטי לשעה ושש דקות בממוצע מרגע הפציעה ועד להגעה לבית החולים. זה הציל חיים של לוחמים רבים עם שיעורי תמותה נמוכים משמעותית בהשוואה למבצע צוק איתן ומלחמת לבנון השנייה.

"אנחנו חיים כבר שישה חודשים בכוננות של דקת קריאה ליציאה לפינוי. המעבר ממצב של המתנה לפעולה הוא מאפס למאה. אתה קודם כל קופץ לאירוע ורק אז מתחיל לקבל עליו פרטים". אומר סרן נ', מפקד צוות ביחידה האחראי על פינוי פצועים. "קצב הנסיעה חייב להיות מהיר, אבל צריך בתוך זה גם להתנהל בכל מיני תחומים אחרים וקשה להסביר את האטרף שמתחולל ברכב המוביל בזמן אירוע.

זה נווט שצריך לנווט את השיירה לנקודה וממנה, קשר שמתאם את התנועה בין החטיבות, לאן מגיעים כדי לאסוף את הפצועים ולאיזה מנחת מפנים אותם, להיות בקשר מול החטיבה הלוחמת ומסוקי הפינוי. כמפקד אתה צריך לתכלל את כל זה ולקבל החלטות. טעות אחת עלולה לעכב את הפינוי, וכל דקה חשובה כאן".

"צריך גם הרבה גמישות. יש משימות שבהן תמונת המצב לא ברורה, וצריך לבנות אותה תוך כדי נסיעה, לבצע התאמות ושינויים תוך כדי תנועה. יש גם מצבים שהתמודדנו איתם בלי תורת לחימה סדורה", אומר רס"ן ד', מפקד צוות ביחידה וחותם, "כשאתה מצליח להיות חלק בשרשרת שמאפשרת פינוי של 10 פצועים דחופים ב-40 דקות מרגע ההיתקלות ועד לחדר ניתוח בבית חולים וכשאתה שומע אחר כך שכולם בחיים, זה שווה הכל".

בחזרה למוסף הרכב

למאמר זה התפרסמו 108 תגובות

יעוץ מקצועי חינם לפני קניית רכב
  • צור קשר בוואטסאפ
  • התקשר אלינו

הוספת תגובה

תגובות

תגובות לכתבה

חזור למעלה