ב.מ.וו סדרה 2 גראן קופה - מבחן רכב

עיצוב

להסתובב עם רכב בצבע כחול טורקיז זאת הצהרת כוונות. להסתובב ברכב בצבע כזה עם זוג כליות שהגיעו מלוויתן מצוי זה אפילו יותר בולט. עכשיו, כשכל הדבר הזה מגיע במרכב סדאן-קופה, זה בכלל חתיכת שואו. תשומת הלב שהבימר הקטנה מושכת היא אדירה.

מבחינת העיצוב, יש פה עניין של טעם. כי למרות תשומת הלב, הח"מ לא בטוח שמדובר במכונית הכי יפה בסביבה. הפרופורציות הרבה יותר מוצלחות מבתמונות וקיט ה-M-Sport מוסיף הרבה נוכחות, זה לפני שמדברים על זוג הפנסים עם העיצוב של פסי ה-LED שהפך למזוהה עם רכבי המותג. הפרופיל, להוציא את הספויילר המבריק, נראה מעט גנרי – לרכבי סדאן-קופה כמובן. מאחורה זה כבר ממש עניין של טעם וזה שבחן אותה פחות אוהב את זוג הפנסים שמשתרכים לאורך תא המטען. זה מזכיר קצת מכוניות פחות יוקרתיות אבל שוב, מדובר בעניין של טעם.

מבפנים מדובר בעיצוב גנרי לחלוטין מבית ב.מ.וו. הוא נקי מבעבר, מרשים אבל לא מדובר במשהו שיכול להצביע על קפיצה טכנולוגית דרמטית או תחושת יוקרה ייחודית.

תא הנוסעים

יכול מאוד להיות שסביבת הנהג לא נראית היוקרתית ביותר בסביבה, אבל היא לבטח אחת היוקרתיות ככל שזה נוגע לאיכות. כמעט כל חומר שעליו תניחו את ידכם מרגיש כאילו הוא נוצר בבית המלאכה הטוב בסביבה. ההשוואה למתחרות מעניינת כי בזמן שחלקן מעדיפות את הנוצץ על הזהב, הבימר הקטנה מוכיחה שוב שגם אם היא לא נראית הכי נוצצת בסביבה היא לבטח מציעה את הפלסטיקה הרכה ביותר, הבדים המעולים, האלומיניום האמיתי (ולא חיקוי פלסטיק) וגם עור מצויין בכיסאות.

תנוחת הישיבה ספורטיבית. הסדרה 2 נמוכה מאחותה התאומה והכניסה נמוכה במיוחד, לא לכולם זה יהיה נוח. תנוחת הישיבה בפנים גם היא מאוד נמוכה וספורטיבית. המושבים עוטפים את הגוף באופן מושלם. שדה הראיה קדימה בסדר, לא מרשים, אבל קורה A זקופה ומראה שלא יושבת ממש עליה מקלות את המצב. מבחינת הראות לאחור המצב סביר, לא יותר.

גרסת המבחן מאובזרת היטב, אבל ממש לא באופן אחיד. בין הפריטים הבולטים אפשר לציין תאורת פנים שמשתלבת באופן מבריק בגימורים בדלתות ועל הדשבורד, חנייה אוטומטית פלוס חיישנים ומצלמה, מערכת שמע משודרגת (כחלק מחבילת האבזור הנוספת) ועוד אי אלו דברים. מצד שני יש כמה חסרונות שבמחיר שלה יכולים להחשב לכמעט מביכים. כניסה ללא מפתח מגיעה רק בדגם ה-235 (שעולה עוד בערך 120 אלף שקלים). מסך המולטימדיה קטן למדי, 8.8 אינץ' בסך הכל.

ברכבי אודי ומרצדס כבר תמצאו לוח מחוונים דיגיטלי מלא. בב.מ.וו הוא אולי דיגיטלי אבל הוא ממש לא מציע את הפונקציונאליות המלאה שהמתחרות מציעות אלא את אותו המראה הקלאסי של מחוונים רק באופן דיגיטלי – אפילו המסגרות העגולות עדיין שם. לאור העובדה שגם לוח המחוונים הדיגיטלי המלא של בימר לא ממש מרשים, לא מדובר בהפסד ענק אך ישנו פער משמעותי מהמתחרות.

התפעול של המולטימדיה מוצלח והשילוב בין הגלגלת הנפלאה למסך המולטימדיה שבנוי לוגית באמת נפלא. כשרוב המתחרים עוברים לאט לאט למסכים ולזיהוי קולי מתקדם (עובד מדהים בגרסאות החזקות של הסדרה 1 ו-2) לא ברור למה צריך 8 כפתורים לשמירה של תחנות רדיו. נכון שככה אולי לא תסיטו מבט מהדרך, אבל כמות הכפתורים פחות נדרשת במציאות של היום.

אם כבר תסיטו מבט, ה-218 תגן עליכם עם המון טכנולוגיה שמסייעת לבטיחות: בקרת סטייה מנתיב (ללא פונקציה של השארת הרכב במרכז הנתיב), בקרת שיוט אדפטיבית, בלימה אוטונומית, התראה לרכב בשטח מת ועוד.

המושב האחורי הוא נקודת התורפה המרכזית של ה-2 גראן קופה. הדלת קטנה מאוד ואנשים ימצאו את עצמם מתקשים להכניס כיסא בטיחות, נניח. אם כבר הצלחתם להיכנס, תגלו מרווח ראש גבולי ומרווח רגליים סביר ותו לא. המושב עצמו רחב כך ששלושה ילדים יכנסו לפה בשמחה... ויגלו שאין להם פתחי מיזוג.

תא המטען קצת צפוף, ומרגיש עמוק ורדוד. למרות שהוא עדיף מספרית על ההאצ'בק (כ-70 ליטר יותר) בפועל המבנה שלו מגביל בהרבה.

נוחות נסיעה

כנראה שנוחות הנסיעה היא אחד המקומות שבהם ב.מ.וו עשתה את השינוי המשמעותי שלה בשנים האחרונות. עם יותר רכישות מסין וארה"ב, קשה לפספס את מגמת ההתרככות של רכבי המותג. אנחנו נתקלנו בזה לפני שנים רבות עם הסדרה 4 ומאז כמעט כל רכב שלא בא עם M בסעיף ההנעה (אבל כן באבזור) מתברר די מהר כרכב רך במידה מסויימת. ב-218 הרכות הזאת היא כמעט בבחינת 'צלם בהיכל' כי היא סותרת את העיצוב הספורטיבי. הבימר נוחה רוב הזמן ובאופן מרשים, אך הרכות היחסית מביאה לא פעם לתנועת יתר של המתלה עד לסגירה בלתי נמנעת. הבימר לא הופכת למכונית לא נוחה אבל אין לה את הריסון הגרמני שרבים מאיתנו מאוד אוהבים.

אותה רכות באה לידי ביטוי מחוץ לעיר שם היא עלולה לנוע יותר מהרצוי בתנועות רכות. שוב, גם כאן, לא מדובר ברכות מוחלטת. מי שאוהב את הסגנון הזה יהנה מאוד, מי שמעדיף את הריסון המוכר של ב.מ.וו עלול מעט להתאכזב.

יש מקום אחד שבו ב.מ.וו לא מפספסת לאחרונה. בידוד הרעשים הוא מהטובים שפגשנו ועד למבחן הבלתי נמנע מול ה-A3 החדשה היא ללא ספק המומעדת לתואר המכונית השקטה והנעימה בקבוצתה. הבידוד כל כך מוחלט שהנהיגה מנותקת באופן מוחלט מהסביבה. אנשים צועקים, שריקות, משאיות וקידוחים – כולם נותרים הרחק מבחוץ. נתיבי ישראל דואגים פה ושם לאיזה כביש באיכות סלילה נמוכה; זה יותר ויותר נדיר אך אם תפגשו חתיכת כביש כזאת תגלו שהיא היחידה שתפריע את מנוחת הנוסעים.

מנוע ותיבת הילוכים

המרכב הקומפקטי של ב.מ.וו משרת את סדרות 1 ו-2 של ב.מ.וו. בשני המקרים מוצעים בישראל כרגע רק שני מנועים. הבכיר בנפח 2.0 ליטרים עם למעלה מ-300 כוחות סוס, והשני עם מנוע 1.5 ליטרים ו-140 כ"ס. בשני המקרים מדובר במנוע טורבו. רכב המבחן שלנו מצוייד במנוע הקטן בניהם.

האם בימר אמיתית יכולה להתקיים עם מנוע צנוע ורזה? כנראה שכן. ביום יום למנוע הזה יש הרבה "בשר" כבר במהירות נמוכה. שיא המומנט, הנקודה בה אתם מתחילים להרגיש את המנוע דוחף את הרכב קדימה, מגיע מוקדם מאוד, באיזור ה-1,500 סל"ד. בחלק מהרכבים מדובר בנקודה בודדת בקשת הסל"ד – אבל בב.מ.וו הרמה הזאת נשמרת עד 4,200 סל"ד וזה לא אופייני. שיא ההספק מגיע ב-6,500 סל"ד מאוד גבוהים ביחס למנוע מוגדש וצנוע נפח.

ההתנהלות עם המנוע הזה מאוד מהנה והוא מרגיש מאוד נכון כגרסת כניסה לרכב יוקרתי. אבל רק לגרסת הכניסה. כשמנסים להוציא ממנו אופי ספורטיבי מגלים שהוא לא ממש נועד לגדולות. הבימר מהירה אבל מאוד לא מרגשת וגם האופן בו היא מטפסת במעלה הסל"ד לא נמרץ ונחוש כמו שהיינו מצפים. את האצבע קל להפנות, ובצדק, לתיבת ההילוכים, כפולת המצמדים, שמציעה הילוכים די ארוכים שמנטרלים את הגמישות של המנוע.

כך, ככל שתעלו בסל"ד, המכונית תרגיש פחות נמרצת ופחות נחושה. בנוסף, התיבה כפולת המצמדים מעבירה הילוכים באופן לא הכי חלק ולא הכי אלגנטי. התיבה לא ניצבת כתף אל כתף, או אפילו כתף למותן, ביחס לתיבת ה-8 הילוכים הנפלאה של המותג.

לזכותה של התיבה נציין כי יחד עם המנוע היא מספקת צריכת דלק לא רעה. בימי המבחן שכללו לא מעט עמידה בפקקים וגם נהיגה דינאמית – בכל זאת ב.מ.וו – עמדה צריכת הדלק על כ-11 ק"מ לליטר.

התנהגות כביש

באמת שיש מעט מכוניות עם 140 כוחות סוס שיוציאו אותך לנהיגה בכבישים מפותלים בלי סיבה טובה. ב.מ.וו סדרה 2 גראן קופה בהחלט מצליחה לעשות את זה. אלו מושבים הספורט העוטפים, ההגה השמנמן והקטן והעיצוב המחודד שמעוררים אצלך את הרצון לבדוק כמה ב.מ.וו נותרת ב.מ.וו.

בסיבובים הראשונים אפשר להרגיש שהמכונית מגיעה מהבית הנכון. ההגה מאוד מדויק ויש לו מהלך קצר יחסית. בכלל, התגובה של ה-2 לשינויי כיוון ולהעברות משקל מצוינת. הרפיה חדה של הרגל מדוושת התאוצה תעביר משקל קדימה במהירות מפתיעה (ביחס לרכות) ותגרום לזנב להיות יותר קל.

הקצב ממשיך לעלות ואז נזכרים שבכלל לא מדובר בהנעה אחורית אלא על כוח שמגיע לגלגלים בצד הפחות נפוץ אצל הבווארים. באופן כללי, כשהקצב עובר מ-"מהיר" ל-"מהיר מאוד", השלדה של הבימר מתחילה לסמן לנהג או לנהגת את גבולות הגזרה. כן, היא דינמית מאוד ופונה בחדות, אבל כשהמשקלים באמת נזרקים מצד לצד הרכות היחסית חושפת יותר רכינה מהרצוי. הבלמים מעולים ועוצרים את הרכב היטב אבל הדוושה מעט ספוגית מדי. מישהו, עושה רושם, ניסה לקלוע לטעם אמריקאי.

הזנב עצמו לא מפסיק שמח ולמרות שאפשר לנענע אותו לדרישת האוחזים בהגה, זה נעשה באופן לא מספיק מערב או מהנה. בגדול הבימר שמיועדת לארה"ב מרגישה צפויה, אוחזת ובטוחה. כן, היא מעט יותר מערבת ומעט יותר "פונה", וזה כנראה מספיק טוב לשוק הרכב שאליו היא מיועדת.

סיכום

בסופו של יום, ב.מ.וו סדרה 2 גראן קופה מציגה "קייס" טוב. היא נראית מצוין, היא מאובזרת, מרגישה ספורטיבית בהופעה ובתחושות שהיא משדרת כשיושבים בכיסא הנהג. היא גם מכונית יוקרה לעילא. באותם מקומות בהם מכוניות יוקרה אחרות כושלות היא מבריקה. איכות החומרים ואופן ההגשה פשוט מבריקים, נוחות הנסיעה טובה ובידוד הרעשים – פרמטר מהותי ברכב שעולה כמו בונוס שנתי למנהל בגוגל – בליגה משל עצמו.

נכון, זאת לא ב.מ.וו כשממש לוחצים עליה בסיבובים. התקשורת עם ההגה היא לא מה שהיה פעם וכנראה שבמקרה של הגרסה הזאת (כי ההנעה הכפולה ב-M135i ממש סבבה) התנהגות הכביש היא לא הטובה ביותר שיכולנו לקבל.

בסופו של יום - ב.מ.וו סדרה 2 גראן קופה היא מכונית יוקרה מצויינת אבל מכונית סבירה בלבד לנהג. במחיר שלה תמצאו רכבים הרבה יותר ספורטיביים, אבל לא בהכרח יותר יוקרתיים. לטעמנו, מסיבות של שימושיות והתנהגות, דווקא הסדרה 1 מציגה פה תמורה עדיפה לכסף, אבל העיצוב תמיד היה מרכיב אקוטי לרוכשי מכוניות יוקרה – ואין ספק שבסעיף הזה סדרה 2 פשוט יותר בולטת ומרשימה.

לדגמי ב.מ.וו בישראל – ב.מ.וו

למאמר זה התפרסמו 3 תגובות