חוצה אמריקה: כביש 66

במלון "אוטמן", הנמצא במה שהייתה פעם העיירה אוטמן באריזונה ועכשיו היא קהילה בת מאה איש בני 70 לפחות, רודפות רוחותיהם של קלארק גייבל וקרול לומברד את סוויטת ירח הדבש שבה בילו ב-1939; אם אתם נמצאים בחדר מספר 210 במלון "מונטה ויסטה" שבעיר פלאגסטאף שבאריזונה, שבו התארחו ג'ון וויין והאמפרי בוגרט, ושומעים נקישות על הדלת באמצע הלילה - כשתפתחו אותה לא תמצאו שם אף אחד; בביקור בתיאטרון "ריאלטו" בדרום פסדינה שבקליפורניה, תאי שירותי הנשים רועדים כמו ברעידת אדמה; ואילו במערות מרמק במיזורי, בלב הרי אוזרק, מסתובבת רוחו של הפושע האגדי ג'סי ג‘יימס, שהסתתר שם.

באמת שאין סיפורי פנטזיות סביב כביש 66 שנשמעים מגוחכים מדי. 3,940 הקילומטרים שלו - משיקגו במערב התיכון ועד לסנטה מוניקה על שפת האוקיינוס השקט - מרכיבים את הכביש המפורסם ביותר בארה"ב, אחד המפורסמים בעולם, זה שכל ההיסטוריה האמריקאית המודרנית מקופלת בתוכו. הוא הונצח בתרבות, שינה את התחבורה בארה"ב, הפריח אזורים חדשים והיה לו אפקט כלכלי עצום, וגם חלק משמעותי בהיסטוריה הגזענית האמריקאית.

רשמית, כביש 66 נסגר ב-1984. מעשית, "דרך האם", כפי שקרא הסופר ג'ון סטיינבק לכביש ב"ענבי זעם", היא אתר תיירות פופולרי מתמיד, שופע קהילות קטנות לאורכו, ו-85 אחוז ממנו עדיין ראויים, פחות או יותר, לנהיגה. בשנה הבאה יציינו בארה"ב מאה שנה לחנוכת הכביש, במקביל לחגיגות 250 לארה"ב.

"כמו רוב האנשים שגרים לאורך כביש 66, אפילו לא שמתי לב שגרתי ועבדתי שם", אומר דייויד דנאוויי, היסטוריון ופרופסור לאנגלית, שכתב שני ספרים על כביש 66 ועובד כעת על ספר נוסף ונחשב למומחה המוביל בתחום בארה"ב. "לא ידעתי שהמקום שבו אני הולך לאכול המבורגר באלבקרקי, הוא המקום שאנשים אחרים נוסעים אלפי קילומטרים כדי לבקר בו בהתרגשות. לימדתי הרבה שנים באוניברסיטת ניו מקסיקו ואפילו לא שמתי לב שכביש 66 עובר ממש ליד הכניסה לקמפוס. אבל מהרגע שבו הבנתי את המשמעות של הכביש והתחלתי ללמוד אותו, ראיתי בו שדרה רחבה אל הסוגיות הלא פתורות בהיסטוריה האמריקאית. זה הרבה יותר משירים, סרטים וסדרות טלוויזיה. בעיניי הכביש הוא מסדרון תחבורה שמאפשר להבין את העבר שלנו בצורה חדשה. כביש 66 האמיתי, לא המיתוס, הוא זה שבו כל אחד יכול למצוא את מקומו בסיפור האמריקאי הגדול".

פתוח בכל מזג אוויר

כביש 66 נבנה על מאות שנים של נסיעות, בעקבות שבילים של ילידים אמריקאים וכובשים ספרדים, ובהמשך חריצי מסילות רכבת. הוא החל בשיקגו ופנה דרומה אל הגבעות והקרחונים של המערב התיכון, התפתל מערבה דרך המישורים הגדולים, נכנס לרכסים הגבוהים של מרכז ומערב ניו מקסיקו, חצה את אריזונה עד לנהר קולורדו, מדבר מוהאבי העצום, המישורים הגבוהים ועמק סן גבריאל המוביל לאגן לוס אנג‘לס, עד שהגיע לסנטה מוניקה שעל חוף האוקיינוס השקט.

הכביש נולד במוחו של סיירוס אייברי, איש עסקים מאוקלהומה שרצה כביש מהיר שיגיע לעיר הולדתו, טולסה. בחזונו ראה אייברי את כביש 66 כמחבר עיירות קטנות וחסרות מסילת רכבת עם ערים גדולות יותר, ומשמש דרך אמינה למדי למעבר בכל מזג אוויר. במשך יותר מחצי מאה סימן הכביש את האינדיבידואליזם האמריקאי, הנסיעות וחופש הדרך הפתוחה. הוא היה חיבור חיוני בין המערב התיכון למערב, קישר תרבויות מגוונות מאזורים שונים, וחשף מטיילים רבים לאמנויות, מוזיקה, מאכלים ומסורות חדשות.

"היו אז מספר כבישים שחצו את המדינה מצד לצד, אבל לכולם הייתה בעיה קשה מאוד של מזג אוויר", אומר דנאוויי. "יש את כביש 'לינקולן', שנחנך ב-1913 ונועד לחבר את המזרח למערב, אבל בחורף הוא בלתי עביר בהרבה אזורים. יש כביש שחוצה את ארה"ב לאורך הגבול הדרומי, אבל הוא היה כמעט בלתי ניתן למעבר בחום של הקיץ. כביש 66 היה מסדרון לכל מזג אוויר במסלול שלמעשה קיים כבר אלפי שנים - ראשית כמערכת של שבילי בעלי חיים, אחר כך כשהילידים האמריקאים התיישבו סביבו, ואז כמסלול שחיילים וחוקרים עקבו אחריו".

הכביש נחנך רשמית ב-11 בנובמבר 1926. בין 1933 ל-1938 הוא סיפק מקומות עבודה נחוצים מאוד בתקופת השפל הגדול, על ידי הרחבה ושיפור של כבישים מהירים, כולל 66. פרויקטים של ה"ניו דיל" הביאו לבניית אזורי פיקניק, פארקים, בריכות שחייה וגשרים שנשארו בשימוש עד המאה ה-21. עסקים רבים עברו ל-66 מתוואי כביש ישנים, מה שהפך אותו לחלק חיוני לכלכלתן של עיירות קטנות רבות.

עם התנועה הגוברת בשנות ה-30 מקומות הלינה לרכב התרחבו, וחלקם הפכו למוטלים עם אוכל ומכבסות. תחנות שירות פשוטות התפתחו מבניינים בודדים עם משאבת דלק, למוסכים של ממש שלעיתים קרובות כללו גם מסעדות. שלטי ניאון צצו לאורך הדרך.

ועדיין, בשנות ה-30 נסעו בכביש רק מי שממש היו חייבים. "המכוניות היו לא טובות, לא היה מיזוג אוויר והרדיאטורים התחממו במהירות", מסביר דנאוויי. "עד 1938 לכביש היו שני נתיבים לא סלולים ובמדבר מוהאבי היו צריכים לנהוג על לוחות עץ כדי לא לשקוע בחול. כמו שכתב ג'ון סטיינבק, בשנות ה-30 זו הייתה 'דרך של בריחה'. הייתה אז בצורת נוראית במרכז ובדרום מערב ארה"ב, במיוחד באוקלהומה, ארקנסו וטקסס - תקופה המכונה 'קערת האבק'. היו סופות אבק שפשוט אי אפשר היה לשרוד אותן. האדמה לא יכלה לגדל כלום, הנכסים עוקלו על ידי בנקים חמדניים, ואנשים נותרו חסרי פרנסה ובית. הדבר היחיד שהם יכלו לעשות היה לעבור דירה. זו התקופה שסטיינבק מתאר ב'ענבי זעם', כאן מתחילה הסאגה של כביש 66 כ'דרך האם'".

התנועה הייתה בעיקר מהמערב התיכון לקליפורניה או שזה היה לשני הכיוונים? 

"מי שכותב על כביש 66 ונוסע בו, אומר שזה כביש דו סטרי אבל מפה חד סטרית. אנשים חושבים על כביש 66 ככביש משיקגו לסנטה מוניקה, לא להפך. הרוב המכריע של האנשים, חסרי אדמה ובית, עברו לקליפורניה. היה צורך גדול בעובדים וכל אחד יכול לקטוף תפוחים ותירס, אבל זו הייתה דרך מאוד קשה, אנשים סבלו, הוכנסו למחנות קטנים בלי מים ושירותי תברואה. אלה היו אנשים קרובים לרעב שעשו מה שהם יכולים כדי לשרוד".

אספקה צבאית

מלחמת העולם השנייה שינתה את הייעוד של הכביש, וגם נתנה לו אפיל לאומי. "זירת האוקיינוס השקט דרשה משאבים, תעשייה ולוגיסטיקה בכמויות עצומות מנמלים בקליפורניה", ממשיך דנאוויי, "ממשלת ארה"ב השקיעה עשרות מיליארדי דולרים במונחים של שנות ה-40 בפרויקטים הקשורים למלחמה לאורך החוף המערבי, וכביש 66 הפך לקשר חיוני בין נמל לוס אנג'לס לתעשייה שישבה במערב התיכון ובמזרח. פחות אזרחים נסעו בו עקב הגבלות דלק בזמן מלחמה, אך הוא הפך לנתיב העיקרי עבור יותר ממחצית מהאספקה הצבאית. העומס הזה פגע בתשתית הכביש ורק עם תום מלחמת העולם השנייה הגיע מימון לתיקון הנזקים ודרך האם יכלה לחזור לחיים".

והיא לא רק חזרה לחיים. היא נכנסה לימי הזוהר שלה. "מאה שנה לאחר הבהלה לזהב, החלה שוב נהירה עצומה של אמריקאים מערבה", אומר דנאוויי, "מיליוני אמריקאים נכנסו למכוניות ונהגו, בעיקר לקליפורניה אבל לא רק, ואת הדרך הם עשו על כביש 66".

הבעלות על מכוניות באמריקה גדלה במהירות יוצאת דופן בתחילת המאה שעברה. ב-1905 האמריקאים החזיקו בכ-78 אלף מכוניות; בסוף שנות ה-20 כבר היו להם יותר מ-23 מיליון. אפשר היה לנסוע למקומות רחוקים לצורך עבודה, מה שסיפק הזדמנויות חדשות. רבים נסעו לראות את המערב ודרום המערב האקזוטיים כתיירים, וחיפשו את התרבויות ואת האנשים שמעולם לא ראו כמותם - בעיקר ילידים אמריקאים, שהפכו מבני אדם לאטרקציה תיירותית סטריאוטיפית.

אחרים חיפשו חופש כלכלי והזדמנויות בחוף המערבי, או פשוט נהנו מהחיבור החדש לשירותים חשובים כמו בתי חולים בערים גדולות יותר. חיילים חזרו מהמלחמה וקיבלו בונוסים ועזרה כלכלית, כך שיכלו להרשות לעצמם לקנות מכוניות טובות בהרבה מאלו שיוצרו לפני המלחמה. כביש 66 פגע אז קשות בתעשיית הרכבות לאורך אותו מסדרון, כי במכוניות אנשים יכלו לנסוע בקצב שלהם, לעצור היכן שרצו, וחמישה יכלו לנסוע באותו מחיר במקום לקנות חמישה כרטיסי רכבת.

"אם צריך לחלק את ההיסטוריה של הכביש לתקופות", ממשיך דנאוויי, "אז יש לנו את עידן הבריחה שלפני מלחמת העולם השנייה, ואת תקופת השפע היחסי שאחריה, כאשר נפתחו אפשרויות חדשות והתחילה תיירות של ממש".

לצאת לדרכים

תור הזהב של כביש 66 קשור גם לחדירתו העמוקה לתרבות האמריקאית. ראשון היה השיר Get Your Kicks on Route 66, שכתב בובי טרופ והפך ללהיט ענק בביצוע נט קינג קול ב-1946; באותה שנה יצא לאור גם מדריך הטיולים הראשון של הכביש, שנכתב על ידי העיתונאי ג'ק ריטנהאוס, ובו תיאורים מפורטים של עיירות, עסקים ואטרקציות. הוא הודפס רק ב-3,000 עותקים והפך פריט אספנות יקר ערך. תוכנית הרדיו "הטרמפיסט" שכתב אורסון וולס התמקדה אף היא בכביש, והספר האייקוני "בדרכים" של ג'ק קרואק מ-1957, שמזכיר את הכביש נתן השראה לדור אמריקאי צעיר לצאת לדרך. בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60 שודרה בטלוויזיה הסדרה "כביש 66", שעקבה אחרי שני צעירים הנוהגים בשברולט קורבט, ועוברים הרפתקאות ברחבי ארה"ב. אה כן, הסדרה לא באמת צולמה בכביש 66, אבל לא נורא.

כל אלה הצטרפו ל"ענבי זעם" מ-1939 עליו זכה סטיינבק בפרס פוליצר (ובהמשך חייו בנובל), הנחשב לאב המייסד של כביש 66 בתרבות האמריקאית. "יש בשירים ובתוכניות הטלוויזיה והרדיו כרונולוגיה של אנשים נואשים וחסרי אדמה שנוסעים מערבה", מסביר דאנוויי, "אנשים החלו לפתח אהדה לדרך האם הזו, ואיתה התרבות ממש מתחילה לפרוח".

אחד מהמקומות האלה היה דיינר Sidewinder Café בעיירה הקטנטנה Newberry Springs שבמדבר מוהאבי בקליפורניה. ב-1987 צולם בו הסרט "קפה בגדד", והשאר הוא כמובן היסטוריה. השם המקורי שונה במהרה ל"קפה בגדד" והוא מהווה אתר עלייה לרגל עד היום. הסרט שהיה להיט גדול גם בארץ, הביא לכאן את המיתוס על הכביש בימים בהם כל מה שידענו על אמריקה בא מסרטים וטלוויזיה.

"התרבות עשתה המון למיתוס של כביש 66. ראיינתי הרבה אירופים שאמרו שהם באים לבקר בכביש כדי למצוא את אמריקה האמיתית. גם היום אפשר לנסוע ב-85 אחוז מהכביש שנסגר לפני 40 שנה, ולמצוא שם דיוקן נוסטלגי של אמריקה, עיירה קטנה, מזרקות שתייה מוגזת, שבטי ילידים. כל הפנטזיות שהופיעו בסרטים, כולל 'קפה בגדד', עדיין שם, אבל הן הפכו למסחריות. זה חלק בתרבות שלנו שעבר פטישיזציה ומייצג את מה שלכאורה טוב באמריקה, מתקופה אחרת, כשהיינו, בתיאוריה, פחות מפולגים. עד כמה זה נכון, זו שאלה אחרת".

עבור מי שכל כך אוהב את הכביש, אתה נשמע מפוכח לגבי המיתוס.

"גלולת הרעל בתיאור התרבותי הפופולרי של כביש 66 היא שזו תמיד הייתה גרסה לבנה. כל האסוציאציות הן תמונות אנגלו-אמריקאיות טיפוסיות של נערות מתבגרות בגרביים לבנים, בקבוקי קולה וינטג' ומכוניות עם סנפירים מאחור. זה הפך לקיטש נוסטלגי, תוך טשטוש המציאות המחוספסת יותר של הכביש עבור מיעוטים. לשחורים שנסעו בכביש היו מעט מאוד מקומות בהם יכלו לבלות את הלילה או אפילו סתם לעצור כדי לאכול".

בתחילת שנות ה-30, כמחצית מתוך 89 המחוזות שלאורך כביש 66 היו "עיירות שקיעה" (Sundoen Towns), בהן נאסר על שחורים להיות בגבולות העיר לאחר רדת החשיכה. בשלט הכניסה לעיר אדמונד, אוקלהומה, נכתב: "מקום טוב לחיות בו. 6,000 אזרחים חיים. בלי שחורים". אז גם נולד "הספר הירוק" - שהיה בסיס לסרט זוכה אוסקר שנוי במחלוקת - מדריך לשחורים בדרכים כמו כביש 66, שכלל שמות של חנויות, תחנות דלק, מוסכים ומוטלים שרק בהם יכלו לקבל שירות. למעלה משישה מיליון שחורים נסעו לאורך כבישים כמו 66 כחלק מהבריחה מהדרום ומחוקי ההפרדה הגזעית של ג'ים קרואו. רובם לא מצאו הקלה מהגזענות גם בכביש שנודע במיתוס החופש שלו.

"כביש 66 לא יצר את הדעות הקדומות והגזענות", אומר דאנוויי, "אבל הוא לא היה חסין לצד האפל יותר של החברה והתרבות האמריקאית. הוא עבר דרך שטחים נרחבים באמריקה שבהם הפרדה גזעית הייתה חוק המדינה. ואנחנו צריכים להבין היום את הגורל של אלו שהנסיעה בכביש הזה הייתה מסוכנת להם, את גורלן של הקהילות ההיספניות שאיבדו אדמה, ואת קהילות הילידים שנדחקו מהארץ שלהם".

הכביש מת, המיתוס חי

סופו של כביש 66 החל עם אחד הפרויקטים החשובים ביותר שיזם נשיא אמריקאי: מערכת הכבישים הבין-מדינתיים (Interstate Highway System) של דווייט אייזנהאואר, אותה הביא לארה"ב אחרי שהתקנא בכבישים שראה בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. "בסופו של דבר, סוף עידן הזהב הזה הגיע בעיקר משום שכביש 66 היה מאתגר יותר ויותר לנהיגה", מסביר דנאוויי, "הוא היה כביש דו-נתיבי ברוב המקומות, וכשתעשיית המשאיות נדבקה אליו והאוכלוסייה גדלה וגדלה, זה הפך למסוכן. בערים כמו אוקלהומה סיטי או סנט לואיס היו פקקים שנמשכו קילומטרים ארוכים. היו מקומות בכביש 66 עם עיקולים חדים מאוד שגרמו לכל כך הרבה תאונות, עד שהתחילו לקרוא לו 'כביש 66 המדמם'".

הייתה השפעה כלכלית ממשית לסוף המעשי של כביש 66 כשהכל עבר לכביש המהיר? 

"השפעה דרמטית. בערים גדולות זה שיחרר את פקקי התנועה ואנשים בערים האלה יכלו לחיות חיים נורמליים, אבל לעיירות קטנות זה היה הרסני. המלונות והמסעדות והמקומות המשפחתיים שאנשים כל כך אוהבים לבקר בהם היום, נותקו מהתנועה כי לא יכולת לעלות או לרדת מהכביש המהיר, אלא אם הייתה לך יציאה וכניסה. כמה מקומות היו ברי מזל מספיק, או מקושרים היטב, כדי לקבל יציאות וכניסות מהכביש המהיר, אבל אחרים פשוט ננטשו".

ב-3 באוקטובר 1984 נסגרו ששת הקילומטרים האחרונים של כביש 66 בוויליאמס, אריזונה. קטעים מכביש 66 נותרו, אך רק ככבישים מדינתיים או כבישים מקומיים. הכביש הגדול עצמו, שחצה שמונה מדינות ושלושה אזורי זמן, ושינה את חייהם של מיליונים במשך 59 שנים, מת באופן רשמי. אבל דווקא אז התברר כי המיתוס הכי גדול של הכביש לא באמת יכול למות.

"ראיינתי אדם שהיה מהאחראים על שיקום המסלול לאחר שנסגר על ידי הממשלה ב-1984", מספר דנאוויי, "והוא אמר לי שאנשים מגיעים מלאס וגאס באוטובוסים לסליגמן, אריזונה, וחלקם כורעים ברך ומנשקים את הכביש. מבחינתם זו אמריקה האמיתית. האם זה נכון או לא זו שאלה הרבה יותר מורכבת, אבל הכביש והמיתוס בהחלט מייצגים לאנשים ברחבי העולם כמה מהתכונות שמייחדות את אמריקה".

שהן?

"החופש לנסוע מרחק רב מאוד בלי שאף אחד יעצור אותך ויבקש תעודת זהות. אלפי קילומטרים ואת יכולה לעצור ולישון ולאכול היכן שתרצי בלי שום הפרעה בדרך. בתקופות שבהן הכביש היה פעיל, זו הייתה תחושת החופש הבלתי מוגבל שהיא חלק מהמיתוס שלנו כאמריקה".

המיתוס של הכביש ישרוד עוד מאה שנה?

"בשנה הבאה ימלאו מאה שנה לכביש, יהיו אירועים לכל אורך השנה ואני מניח שזה יביא גל חדש של נוסטלגיה, סרטים וספרים, כולל עוד אחד שלי. אולי גם נתחיל לראות את 'כביש 66 החדש', שבו אנשים יוכלו להבין את החוויה האישית של אלו שהמיתוס הגדול פסח עליהם, גם מסיבות גזעניות. העתיד של כביש 66 טרם נכתב, אבל אני חושב שתמיד יהיו אנשים שיעצרו שם ויתרגשו מהדרך הזו ומתפקידה העצום בהיסטוריה של ארה"ב".