אוהד שרוף: עם מכונית בצבע הקבוצה

יש כמה דברים שאדם יכול לעשות כדי לקבוע את עוצמת האהבה לקבוצת הכדורגל שלו. אתם יודעים, כדי למקם את עצמו בטבלת החום של אוהדי הכדורגל, איפשהו בין אוהד שרוף, צלוי או חרוך לגמרי. נגיד, לנסוע באמצע הלילה לנתב"ג כדי לשים צעיף על הזר החדש וההמום שהרגע נחת מאנגולה. זה למשל מוב קלאסי של אוהד שרוף. לעשות קעקוע של סמל המועדון בחלק הגוף שרואים זה כבר איפשהו בין שרוף לצלוי. אבל לרכוש רכב חדש בגוון הספציפי שמזוהה עם צבעי המועדון, זאת כבר רמת חריכה גבוהה. אולי אפילו משהו שדורש Intervention.

במקביל, לפעמים יש מקרים שבהם אדם נדרש לעשות צעד קיצוני כדי לעזור לקבוצה שלו שנכשלת כבר יותר מדי זמן. נגיד אני, שתקוע עם בני יהודה אהובתי כבר חמש שנים בליגה הלאומית. וכדי לשנות את הקארמה שתעלה אותנו ליגה, צריך לנסות משהו חדש. ממש לצאת מהקופסה, ללכת הפוך מכל מה שניסיתי עד היום. במילים אחרות, אל המשחק הראשון של הכתומה שלי בעונת 2025-2026 הגעתי הפוך מכל מה שעשיתי עד עכשיו.

במקום באיזו יפנית-קוריאנית גנרית בצבע ליסינג – להגיע למגרש עם חשמלית סינית בגוון שאפשר לראות גם מהירח. יהונתן בן ה-17 ואביב בן ה-11 – שני האולטראס בכתום שאני מגדל בבית – ואני נכנסנו לתוך אקספנג G6 בגרסת פרפורמנס, פרשנו צעיף אחד על הדשבורד מלפנים ועוד שניים דרך החלונות מאחור, ויצאנו לדרך לאצטדיון הברפלד, למפגש הענקיות מול עירוני ראשל"צ.

הנה טקסט עיתונאי שבמחלקת השיווק של אקספנג הסינית לא דמיינו בחיים שמישהו יכתוב על הרכב שלהם.

צבע טרי

עכשיו, אני לא אדם שחוטא בפומפוזיות או בהתרברבות, אבל בכל זאת אומר שלמשך 20 קילומטר בערך, בערב אחד של סוף אוגוסט, הצאצאים ואני היינו כמעט חזיון אור-קולי.

בכל זאת, כל כך הרבה כתום מרוכז – מבחוץ ומבפנים – ספק אם נראה לאחרונה על איילון דרום. אתם גם יכולים לסמוך על שטף התנועה בישראל שכמעט תמיד ישאיר לשאר הנהגים בכביש מספיק זמן כדי להידרש לתפוז הסיני שמזדחל לצידם בפקק. להגיד שה-G6 בכתום מושכת מבטים יהיה קצת שקר. נכון יהיה לומר שהיא ממגנטת אותם. אם יכולתי לקרוא את המחשבות של הנהגים מסביבי זה היה סוג של דרבי בין "וואו, מה הדבר הזה" לבין "וואו אחי, בוא תעוף על עצמך עוד קצת".

לא, כי בינינו, נראה לי שצריך מבנה אישיות מסוים כדי לשים בחניה של הבית רכב פנאי שנראה בכלל קצת כמו קופה, בגוון שמזכיר את דונלד טראמפ ביום חם. מבנה אישיות שאומר משהו כמו "אני פה, ואני לא כמו כולם, ויש אמנם עוד כמה כמוני, אבל לא יותר מדי". כשאני חושב על זה עכשיו, זה קצת כמו להיות אוהד של בני יהודה. אני פה (כרגע בלאומית), ואני באמת לא כמו כולם (שאוהדים את מכבי תל אביב, מכבי חיפה או בית"ר ירושלים), ויש עוד כמה כמוני אבל הם לא יותר מדי (הערב באצטדיון הברפלד יהיו איזה 2,000 מהם). אז אני לא יודע בוודאות לגבי המחשבות של שאר הנהגים בכביש, אבל את המחשבות של הילדים באוטו שמעתי מצוין.

"שלושתנו עם חולצות כתומות", איבחן יהונתן שישב לצידי, "צעיפים כתומים בחלונות, ואנחנו נוסעים במכונית הכי כתומה שייצרו אי פעם. אם היינו אוהדים של כל קבוצה אחרת זה היה הרבה פחות בולט".

"אם היינו אוהדים של קבוצה אחרת", מצטרף לדיון אביב שיושב בספסל האחורי, "לא היינו נוסעים עכשיו למשחק נגד עירוני ראשון". מסכן, כולה בן 11 וכבר מיואש טוטאלית מהקבוצה.

"תגידו את האמת", אני מנסה לנתב את הדיון למקום שקצת ישכיח מהם את הירושה הספורטיבית שהנחלתי להם, "אם הייתי קונה רכב כזה בגלל בני יהודה, הייתם חושבים שזה סבבה או קיצוני?"

"למה, יש מצב שתקנה אותו?", הקטנצ'יק מוכיח שהוא גם מיואש טוטאלית וגם תמים.

"בטח, מה זה, ברור", אחיו הגדול מסביר, "נמכור את שלנו, נוסיף 150 אלף כדי שאבא יוכל להיות הכי שרוף בטריבונה".

"המממ, זה הפרפורמנס. אז זה עוד 200 אלף", אני זורק לו.

אולי הפעם?

בכניסה לחניון של האצטדיון, סוג של מסורת ישראלית שאפילו לא תלויה בכמות הקהל, היה כרגיל עוד פקק קטן. אז ניצלתי את הזמן כדי לספר לילדים עוד כמה פרטים שליקטתי על ה-G6 באתר היבואן. "המושבי עור האלה", הכרזתי, "הם מעור טבעוני! אשכרה קוראים להם Vegan!".

"טוב שהזכרת לי", יוני ענה, "הולכים אחרי המשחק לאיזה לאפה בשכונת התקווה?".

"אתה יודע את החוקים", הזכרתי לו, "אם מנצחים אז יש מצב".

"רגע, הצבעים פה מתחלפים?", אביב מתכוון לתאורת האווירה.

"אתה רוצה שנחפש אם יש כתום או שהספיק לך?", אחיו תהה.

"אתם קולטים איזה בידוד רעשים יש פה!", המשכתי בשלי, "אנחנו 50 מטר מהמגרש ולא שומעים שירי עידוד מהטריבונה".

"אבא די, בחייאת. זה בגלל שהתלהבת מהאוטו ויצאנו שעה וחצי לפני הזמן".

בערך שלוש שעות וחצי מאוחר יותר הגיעה ההתקפה האחרונה במשחק. קרן מצד שמאל לטובתנו במצב של 0:0. הכדור עולה גבוה ורחוק מדי, אבל בקצה הרחבה שחקן שלנו מביים נפילה לדשא, ולהפתעת כל הנוכחים באצטדיון, השופט שורק ומצביע על הנקודה הלבנה. אנחנו בליגה הלאומית, היכן שטעויות נשארות טעויות כי אין VAR אז אשכרה קיבלנו חבל הצלה בדקה ה-100 למשחק. בזמן שכולם מסביבי עסוקים בוויכוחים לגבי זהות השחקן שצריך לבעוט את הפנדל, אני טרוד בגלל משהו אחר.

בתוך עמי אני חי, שלא לדבר על בתוך עצמי, וברור לי היטב מה המשמעות של בעיטה מוצלחת וניצחון במחזור הפתיחה. ברור לי שמעכשיו לכל משחק אצטרך להגיע עם אותם הבגדים (עד לרמת התחתונים), ברור לי שסידור הישיבה בין החברים ביציע יצטרך להישמר עד סוף חודש מאי הבא, ואין לי ספק שאצטרך לשחזר את כל מה שעשיתי היום עד למשחק.

במילים אחרות: בעיטה מדויקת לפינה ואני אצטרך להסביר לחבר'ה של אקספנג למה אני צריך מהם את ה-G6 פעם בשבוע למשך 37 מחזורים העונה.

עוד שריקה קצרה, מספר 8 שלנו בועט לצד ימין, אבל זה כאילו שהשוער של ראשל"צ כבר חיכה לו שם. את צעקת הייאוש שיצאה ממני אפשר היה לשמוע עד לאולם התצוגה של היבואנית. יופי של מכונית עשיתם, אקספנג, באמת, אבל קחו אותה בחזרה ובבקשה אל תדברו איתי לפחות עד העונה הבאה.