בסוף, וגם בהתחלה למען האמת, יש מקרים שבהם אנשים מבוגרים חוזרים להיות ילד נודניק בן שלוש ששואל: "למה?". בנושא הנהיגה בבריטניה, נדמה שהשאלה הזאת אפילו יותר מתבקשת: אולי בגלל כל הפעמים שהגעתם לסופ"ש בלונדון וכמעט לא חזרתם ממנו בגלל ששכחתם להסתכל ימינה במקום שמאלה או שמאלה במקום ימינה (לא לדאוג: זה קורה גם לאנשים שגרים בממלכה מאז ימי הביטלס). ואולי זה בעקבות הפעם ההיא שבה החלטתם לשכור רכב כדי לבקר באתרים שאינם רחוב אוקספורד או הביג בן, ואמרתם לעצמכם: "בסדר, אז הם נוהגים כאן בצד השני, עדיין לוחצים על הגז והברקס, לא? את זה עוד לא שיניתם" – וגיליתם שלא ממש קל להחליט לאן בדיוק נכנסים אחרי פנייה ימינה. ובכלל: הנימוס הבריטי המפורסם מתגלה כפיקציה אם אתם מעכבים את כל התנועה או חלילה עוקפים מהצד הלא נכון.
ובכן, הדקו את החגורות וחזרו עד לימים שבהם כלי התחבורה הנפוץ ברחובות לונדון היה סוס. ולא כזה שמושך כרכרה מאחוריו – העתיד המופלא הזה מחכה בהמשך – אלא סוס שעליו יושב גבר שלא יוצא מהבית בלי החרב שלו. מתברר, אם כן, שהצורך להותיר את יד ימין חופשית גרם לכך שהרוכבים העדיפו להיצמד לשמאל, ובכך להשאיר מרחב שיאפשר להם גם לנופף לשלום (במקרה הטוב) וגם להשתמש בחרב (במקרה הפחות טוב). יש לציין כי הבריטים ירשו את המסורת הזאת מהרומאים, שכבשו בזמנו את אנגליה הקדומה.
הזמנים רק חידדו את האחיזה הבריטית בצד שמאל: עגלון שהוליך את סוסיו נזקק ליד ימין כדי לשלוט בהם, וההיצמדות לשמאל סייעה לו בניווט התנועה מול כרכרות שבאו מולו. עלייתו של נפוליאון בצרפת, שם נהגו דווקא בצד ימין (מסיבות מרתקות הקשורות במהפכה הצרפתית ובניסיון לבטל את הבדלי המעמדות בין הולכי הרגל הפשוטים ורוכבי הסוסים המורמים מהם), גרמה לבריטים להיאחז עוד יותר בדרכם, כדי להיבדל מהצרפתים ומהמושבות שבהן נפוליאון החיל (בלשון המעטה) את התקנות הצרפתיות. בשנת 1835 הגיעה החותמת החוקית במסגרת "חוק הכביש המהיר": באנגליה נוהגים בצד שמאל. העוברים על החוק ייענשו.
190 שנה בדיוק לאחר מכן, רק 30 אחוז ממדינות העולם נוהגות בצד שמאל (בהן מדינות ענק כמו יפן ותאילנד) ושלוש מדינות בלבד באירופה מלבד הממלכה המאוחדת (הכוללת את אנגליה, וויילס, סקוטלנד, צפון אירלנד ושטחי חסות נוספים): קפריסין, מלטה ואירלנד. מעניין שבישראל, למרות ההיסטוריה של המנדט, הנוהג לא הושרש, בגלל השלטון העות'מאני שקדם לו. וכך דורות על גבי דורות של ישראלים שכבר הוציאו רישיון ולמדו להכיר את כל השטיקים והטריקים של הנהג הישראלי, מגיעים מסיבה כזאת או אחרת לאנגליה ומגלים שהם חוזרים להיות, ובכן, נהג חדש.
"אתם הישראלים", אומר לי המורה המקומי לנהיגה, "כשאתם יוצאים לכביש זה כאילו אתם יוצאים לקרב". קוראים לו וואסים אבל כולם קוראים לו וואז, וכל חבר וחברה בעמוד הפייסבוק "ישראלים בלונדון" נתקל בשם שלו כשהחל לבדוק אפשרות להוציא רישיון. לפי החוק, בעלי רישיון שאינו מוכר באנגליה (למשל ישראל) זכאים לנהוג במדינה למשך שנה אחת. לאחר מכן יש לעבור מבחן תיאוריה וטסט. כן, כמו בגיל 17.
הוא צודק, כמובן: בישראל, עצם הרעיון שאתה יוצא מהבית וחוזר אליו בחתיכה אחת אינו מובן מאליו. התודעה הזאת, שמונעת מלחץ ותחושה שבכל רגע נתון מישהו מנסה לדפוק אותך (או לחסל אותך, אם במקרה חמאס/חיזבאללה/חות'ים/תותים/ווטאבר החליט לירות טיל לפני שחזרת מהעבודה), חילחלה מזמן לכל תנועה במרחב, מנהיגה בכבישים עצבניים ועד לחוויה המפוקפקת של להיות מטרה נייחת של רוכבי קורקינטים. היא לא נעלמת רק בגלל שעולים על מטוס ונכנסים לרכב שבו ההגה והדוושות נבנו בצד ימין.
לכן כשעולים על הכביש באנגליה, הדבר הראשון שצריך לעשות (כלומר השני, אחרי חגירת חגורת הבטיחות) הוא לאפסן את האגו: גם ככה עצם המחשבה שעשרות שנות נהיגה תחת חוקי הג'ונגל הפרוע של הכביש הישראלי לא שוות הרבה (ואף מזיקות לפעמים) היא נקודת פתיחה לא בריאה. העובדה שמתלווה לכך גם התחושה המעוותת, כאילו כולם נוסעים בצד הלא נכון ונגזר עליך לשתף פעולה עם זה, בוודאי שלא עוזרת.
למעשה, נדמה שהנהג הישראלי חווה בבריטניה משבר קיומי כפול: לא רק שעליו להחליף צדדים על כל המשמעויות (פנייה ימינה, פנייה שמאלה, כניסה לצומת), הוא גם נדרש להפנים את הפער הלא קטן בין תרבויות הנהיגה, מהאופן שבו נכנסים לכיכר ויוצאים ממנה ועד העידוד להיצמד בדרך דו סטרית דווקא לפס ההפרדה המקווקו ולא למכוניות החונות בצדדים. "כאן יש תרבות של אמון", אומר וואז, כשהוא מסביר למה הבוחן יכול לא להתרשם ממה שנראה לו כמו איתות יתר או השתהות בלתי מוסברת בניצול של זכות הקדימה. לך תסביר לו שבמקום שממנו אתה מגיע, "תרבות של אמון" זה לא בדיוק המשפט שאתה אומר למישהו בזמן שהוא נמצא על ההגה: זה לא פחות מסוכן מאשר לדגדג אותו עד אובדן עשתונות.
אפשר, כמובן, להחליט ש"תרבות של אמון" גדול עליך בשלב זה של החיים (בטח אחרי שני טסטים ולא מעט כסף, ועוד בליש"ט) ולהסתדר, בטח בלונדון. בכל זאת, מדובר בעיר שהתברכה בתחבורה ציבורית מתפקדת, מהסוג שאמור להעסיק את השרה המעופפת שמופקדת על התחום המוזנח בישראל אבל טרודה הרבה יותר בשבירת שיא ישראל להחתמת דרכונים. גם אחרי כך וכך שנים בממלכה, לפעמים קשה להבין מאיזה צד אוטובוס הקומתיים אמור להגיע כדי לקחת אותך אל היעד ולא לכיוון ההפוך לחלוטין.
ועדיין, להיות לקוח של נהיגה בצד שמאל פירושה תחושה מתמשכת ומבלבלת של דיסאוריינטציה, כאילו בכל נסיעת אובר ניטע הספק שמא משהו לא בסדר, לא הגיוני ולא נכון בכל הדבר הזה: מהמקום שבו יושב הנהג ועד לאופן שהוא עובר מכביש חד סטרי לכביש דו סטרי. במידה מסוימת, ודאי בנסיעות מרוחקות יותר, יש בכך כדי לגרום לזה שדרך שבה עברת פעם אחת לא נראית אותו דבר בפעם השנייה. וזה כבר לא עניין של נהיגה או תרבות נהיגה, אלא של זרות.
ב-1967 נפל דבר: שוודיה החליפה את הנהיגה בצד שמאל לנהיגה בצד ימין. כמה שנים אחר כך, בממשלת בריטניה החליטו להשתעשע ברעיון ובדקו: כמה יעלה להחליף צד? התשובה הייתה 264,000,000 ליש"ט (ובמילים: 264 מיליון) במונחים של סוף הסיקסטיז. בימינו מדובר ב-6,000,000,000 ליש"ט (ובמילים: שישה מיליארד) ורוב הסיכויים שמדובר בהערכה נדיבה מאוד בחסרונה. עם כל הכבוד לתועלת שעשויה לצמוח מהשינוי (למשל הוזלת ייצור הרכבים עבור השוק הבריטי), זה לא עסק. לכן הסיכוי שיום אחד יעברו בבריטניה לנהוג בצד ימין עומד על פחות מאפס אחוזים.
אבל זה ממש לא רק עניין של כסף, בירוקרטיה וכאב ראש בלתי נסבל עבור עשרות מיליונים. ב-2014, ערב משאל העם על היפרדותה של סקוטלנד מהממלכה הבריטית, ניסה ה"גרדיאן" למתוח את קוראיו לכבוד 1 באפריל עם ידיעה ולפיה במקרה שהסקוטים יצביעו בעד עצמאות, כיוון הנהיגה יוחלף כדי "להדגיש את החיבור של סקוטלנד לאירופה". כלומר אפילו כשמנסים לצחוק על זה, לא מתבדחים חלילה שהממלכה תחליט להחליף צד, אלא המדינה שתעזוב אותה.
בינתיים מה שקרה במציאות הוא שבריטניה נטשה את האיחוד האירופי לפני חמש שנים (ההצבעה התקיימה כבר לפני תשע), בצעד שכיום נראה לרוב הבריטיים כמו מתיחה שהשתבשה ויצאה משליטה: ב-2016 הצביעו 52 אחוז בעד עזיבת האיחוד, ואילו היום 55 אחוז מהבריטים חושבים שזאת הייתה טעות (לפי סקר של חברת המחקר YouGov). זה לא אומר שהרגשות הלאומיים פחות חזקים ממה שהיו בעבר: התמיכה במוסד המלוכה, למשל, נותרה יציבה יחסית עם יותר מ-60 אחוז מהבריטים שרוצים להמשיכה, גם בעידן פוסט המלכה אליזבת. סביר להניח שגם הסנטימנט בנושא הנהיגה אינו שונה. ייתכן שהראיה לכך היא שבניגוד לנושא של בית המלוכה, קשה למצוא אפילו סקרים בנושא.
לכן גם בפעם הבאה שתגיעו לבריטניה, וכנראה עד קץ הימים, תצטרכו להיעזר בכיתוב על הכביש שאומר לכם לאן להביט לפני שפוסעים במעבר החצייה, ומי שיחליט לנהוג יצטרך לחווט מחדש את המוח שהתרגל לחפש תחנת רדיו ביד ימין (שלא לדבר על מי שבוחר בתענוג של נהיגה במכונית ידנית). ומי יודע, אולי בעידן המכוניות המעופפות בריטניה תתאחד עם רוב הציוויליזציה. בעצם, נראה שאפילו אחרי שהנהיגה תעבור מהאדמה לשמיים, עדיין יהיה מי שיתעקש להמשיך לנסוע בצד ה"נכון", וכל העולם יצטרך שוב לשאול: למה?
פורסם לראשונה ב- 09.04.25
למאמר זה התפרסמו 31 תגובות
