"משפחה היום מוציאה בסביבות 3,500 עד 4,000 שקלים על רכב אחד. תבין שהמשפחה הישראלית מוציאה על תחבורה יותר מאשר היא מוציאה על חינוך או חופשות, וזו ממש התמכרות והשתעבדות לרכב הפרטי", אומר גיל לייזר, מנכ"ל GoTo. "50% מהאוכלוסייה בתל אביב עובדת בתל אביב, זאת אומרת שהיא גרה חמישה קילומטרים מהבית. עדיין היא תיסע לשם ברכב פרטי, וזו ממש השתעבדות".
צפייה בתוכן "בטחון תחבורתי אפשרי גם בלי מפתח בכיס"
"כדי שאתה היום תחליט לוותר על הרכב הפרטי, אתה צריך להרגיש ביטחון תחבורתי. מה זה ביטחון תחבורתי? אם יש לך מפתח של רכב בכיס, וכשאתה לפעמים ככה מלטף את הכיס, אתה אומר, או-קיי, לא משנה מה קורה, אני יכול להגיע. אם הילד שלי חולה, אם אני צריך להגיע למקום, יש לי ביטחון שאני תמיד יכול לעשות את זה. זה יקר, זה לא יעיל, זה דורש מוסכים ואגרות ואין ספור בעיות בראש, אבל יש לי מפתח בכיס. כשאתה מצליח לגרום לבן אדם להרגיש את אותו דבר, את אותו ביטחון תחבורתי, בעזרת תחבורה אלטרנטיבית, הצלחת".
"בניו יורק אתה רואה אנשים שמרוויחים מאות אלפי דולרים, ואפילו זה לא בסדר העדיפות שלהם לרכוש אוטו. ולכן, כשיש לך בעצם מארג תחבורתי ראוי, הסיכוי שתוותר על הרכב הפרטי הוא גבוה יותר"
"אני חושב שהמלחמה, כמו הקורונה, הוכיחה שהשירות הזה הופך להיות שירות עם צורך קיומי. אנחנו רואים ביקושים מאוד גבוהים גם בזמן המלחמה. מה שהשתנה במלחמה זה אופן הנסיעה. כלומר, אנחנו מוכרים שעות וקילומטרים; אתה שוכר את האוטו לפי שעות, ואין מה לעשות, אין הרבה נסיעות לצפון, מן הסתם, שזה היה עם סופי השבוע והטיולים בסופי שבוע, כמובן גם הדרום. אז אמנם כמות הנסיעות אפילו גדלה מאז המלחמה, אבל זמן הנסיעות מתקצר".
מי שאיננו דתי ולא מוכן להיות במצור בסופי שבוע חייב להחזיק רכב פרטי, רכב שכור מאוד יקר והרבה פחות כלכלי.
בתור אבא לשני חיילים אני צריך להחזיק שני רכבים פרטיים כי גם אנחנו ההורים וגם הילדים לא מוכנים לחיות תחת מצור.
וכאן מגיע החלק בו אתה לא יודע כלכלה בסיסית.
מי שלא יזיז את הרכב ביום חול לא יחסוך את אותם 4,000 שקלים לחודש שדיברת עליהם כי רוב הסכום מורכב מהוצאות קבועות שהן מימון הרכב, אגרת רישיון שנתית, טסט, ביטוח, טיפול שנתי ובלאי לפי זמן כמו מצבר צמיגים וכו'.
אין הגיון כלכלי בלהיתקע ביום חול עם תחבורה ציבורית קלוקלת לא נוחה שאורכת המון זמן כשהרכב ממילא חונה ליד הבית וההוצאה המשתנה היא כמעט רק על הדלק.
סכומי העתק האלו הם לא בגלל הנהגים אלא הם חלק מהמס שכל משפחה צריכה לשלם במדינה בה הנציב הרבני העליון קובע את ההתנהלות, במקרה הזה את סגירת התחב"צ כמעט 25% מהימים בשנה.
השירות של goto הוא רכבים להשכרה מיידית ושעתית שפרוסים ברחבי העיר.
לכן מי שמשתמש בתחבורה ציבורית ולעיתים רחוקות צריך אוטו, זה יכול להיות פתרון טוב.
גם לחיילים זה פתרון טוב, ויש גם חברות אחרות כמו שלמה סיקסט שההשכרה היא ל24 שעות או לסופ"ש.
דרך אגב לחיילים, כבר יותר זול ובטוח להשתמש במוניות מאשר להחזיק רכב רק בשבילם (לא ינהגו עייפים/שיכורים)
אנחנו גרים במודיעין, החברה של הבן גרה בקרית ביאליק,
נסיעה של כמעט 300 ק"מ.
ההשכרה לפי ק"מ עולה כמעט 500 שקלים ואני לא יודע כמה הם לוקחים אם נשאר לישון אצלה.
500 שקלים לקפוץ יום אחד לבקר את החברה, ויש לי שני חיילים בבית.
אני מחזיק רכב שני מודל 2012 מטופל בונבון, הבת הקטנה משתמשת בו בימי חול והבנים בסופי שבוע, בנוסף לרכב הראשון כי חיילים שיוצאים רוצים לבלות בשישי בערב.
השכרת רכב שהיה נותן שירות דומה לרכב השני היתה עולה לי הרבה יותר.
ובמדינה נורמלית הילד היה עולה על הרכבת במודיעין ויורד בק.ביאליק, היה חוסך ים כסף זמן עומס פקקים והרוגים בכבישים.
מה עם כל אלה שלא גרים בתל אביב?
איך הם אמורים להתנייד? נסיעה ברכבת מעמק יזרעאל לרחובות אורכת בין שעתיים וחצי לשלוש. באוטובוס? חבל לצאת לדרך. בכרב פרטי, שעה וחצי עם פקקים...
אי אפשר להביא כדוגמה עיר עם מערכת מסילתית מסועפת ולא להזכיר אותה. כמי שהתגורר בלונדון למעלה מעשור - לא רק שהרכבת התחתית פועלת 7 ימים בשבוע - גם הרכבת הארצית אל מחוץ לעיר פועלת בשני ימי סוף השבוע. כנוסע - העיר בויה כך שאתם תמיד במרחק 5-10 דקות הליכה או אוטובוס מתחנת רכבת כלשהי. כרוכב אופניים - אפשר לרכוב עשרות קילומטרים אל הכפר מחוץ לעיר ותמיד תהיה רכבת שתחזיר אתכם העירה. במצב כזה אין צורך להחזיק רכב כדי לבקר קרובים או חברים במקום אחר בעיר או בערים אחרות. אפשר להגיע למוקדי המסחר של מרכז העיר ומרכזי המשנה ברכבת התחתית. אוטובוסים טובים לנסיעות בצירים בין צירי הרכבת. רכב פרטי טוב לנסיעות בין הפרברים או לסופרים וחנויות מחסן על כביש טבעת גדול אבל הוא לא הכרחי. ה-הבדל הגדול הוא שתושבי חגורת היוממים מחוץ ללונדון שעובדים בעיר בדרך כלל מגיעים אליה ברכבת, לא ברכב הפרטי, כי הרכבת אמינה יותר. זה יוצר מצב שאנשים אמידים בעיירות הלווין נוסעים העירה ברכבת ולא ברכב גם אם הם חונים בקרבת תחנת הרכבת של העיירה. במציאות כזו אפשר לחיות בעיר ללא רכב ואפילו ללא רישיון נהיגה. הרכב הוא יותר נטל מנכס, הרשת הרכבתית היא התשתית החיונית של העיר. קשה להסביר את זה למדינה שבעיר הגדולה ביותר בה יש שני קווים מסילתיים שהמתכננים הרסו את היכולת לעבור ביניהם כי במקום למקם את תחנות הרק"ל התחתיות מתחת לתחנות הרכבת כמקובל בעולם - הרחיקו אותן מאות מטרים אלו מאלו.
אני תל אביבי שמכר את המכונית. לא מביט יותר לאחור. מי שצריך להגיע יום יום לעבודה במרחק של למעלה מ-10 ק"מ ללא שבילי אופניים או תחברוה ציבורית נאותה חייב להחזיק מכונית. כל השאר יכולים להנות מרכב שכור ומתחבורה ציבורית בשבת במטרופולין ת"א.