דילוג לתוכן המרכזי בעמוד

פונטיאק GTO - מבחן אספנות

Getting your Trinity Audio player ready...


אל הבית של בן אנגלנדר, בשכונה שקטה בלונג איילנד, אני מגיע עם קדילאק ATS-V קופה. מכונית ספורט נהדרת, שמבשרת באופן רשמי על שינוי הכיוון של האמריקאים ואולי גם מסמלת את ההודאה בטעות ארוכת שנים. אם מכוניות השרירים האמריקאיות הקלאסיות היו מנועי ענק שמאחוריהם במקרה נמצאת גם מכונית יפה, ה-ATS-V לוקחת כמודל לחיקוי את ב.מ.וו M3. מכונית ספורטיבית בטעם אירופי משובח, עם התנהגות כביש מושחזת וליטוש עד הקצוות האחרונים.

פונטיאק GTO

הקדליאק מדוממת מנועים ומחנה בחזית הבית, לא לפני שפולטת שיעול קולני של בק-פייר מהאגזוז. קר בחוץ, ובן ממהר לגלול את דלת המוסך שמאחוריה מסתתרת הנסיכה. 509 סנטימטרים של מתכת מעוצבת בת 46 שנה, מנוע V8 בנפח עצום של 455 אינץ' מעוקב, הנעה אחורית, תיבת הילוכים ידנית, גג בד מתקפל וצמיגים בוהקים שמתגלגלים החוצה באיטיות. מתוך המוסך החשוך מתעוררת לחיים אגדה של ממש: פונטיאק GTO קונברטיבל מודל 1970, אחת מתוך 4,146 יחידות מסוגה - שנראית היום בדיוק כמו ביום בו יצאה משערי המפעל.
סוף שנות השישים ותחילת השבעים היו ימיה היפים ביותר של תעשיית מכוניות הספורט האמריקאית. דגמים מיתולוגיים כמו פורד מוסטנג, שברולט קורבט ודודג' צ'ארג'ר טבעו את המושג "מכוניות שרירים", שהתייחס לדגמים עתירי כוח עם מנועי ענק, בימים בהם הבנזין זרם כמים - לפחות עד למשבר הנפט של 1973. 

פונטיאק GTO היא אחד הדגמים החשובים ביותר מהתקופה ההיא. היא הופיעה לראשונה ב-1964 ויוצרה בדור הראשון במשך 4 שנים בלבד, עם שני מנועים צנועים בנפח של 6.4 ו-6.6 ליטר. זו של בן משתייכת לדור השני, שהוצג ב-1968 והצטרף למירוץ החימוש מול המתחרות המיתולוגיות של אותה התקופה. מנועי V8, כמתחייב, הופיעו בנפחים עצומים של 400 או 455 אינץ' מעוקב - ובתרגום חופשי, 6.6 ליטר או 7.5 ליטר. זו שפגשנו מצוידת במנוע הגדול, כי אחרת בשביל מה הגענו עד ניו יורק?

פונטיאק GTO

בן מוציא מהחניה את היאכטה המוקפדת, נוהג ברוורס זהיר עד ליציאה לרחוב - ואז מפנה את ההגה עבורי. הוא מזכיר לי לרגע איך מתפעלים תיבת הילוכים ידנית, אבל אז נזכר שאני מגיע ממדינה שבה עדיין ניתן לפגוש דוושות קלאץ' פה ושם. אני מכוונן את המושב - הוא זז על מסילה, אבל כמובן לא מתכוונן לגובה, וגם ההגה לא זז לשום מקום. אז אני מתאים את עצמי לדרישות של ה-GTO, חוגר את חגורת המותניים ומלטף קלות את דוושת הגז. היא רועמת, קצת כמו הקדילאק שאיתה הגעתי, אבל זה לא סאונד שמדרבן אותך לתת בגז - אלא כזה שמעורר יראת כבוד, ומבהיר לסביבה שהווטרנית הנכבדה יצאה לטיול ברחוב.

אחרי שיטוט זהיר בכמה רחובות ריקים, בהם נאבקתי עם ידית הילוכים לא מסונכרנת והגה בגודל שמזכיר אוטובוס יותר מאשר מכונית ספורט, אני מתחיל להתחבר למכונה הזו ולנהוג בה כמו שנוהגים במכונית. הבנתי איפה נמצאת נקודת ההפרדה של הקלאץ' (בגובה הברך פחות או יותר), כמה כוח צריך כדי לבלום (שתי רגליים, אם אפשר) וכמה פעמים צריך לסובב את ההגה כדי לפנות (המון פעמים, ואז עוד פעמיים-שלוש כדי להיות בטוחים).

ואז נפתח בפנינו כביש ישר, רחב, עם אספלט לא משובח - אבל עם מספיק ממנו כדי שניתן יהיה ללחוץ על דוושת הגז קצת יותר. אחרי שורת רמזורים צפופה, תחנת דלק ומזללת המבורגרים, אני סוחט את הדוושה ומעיר לחיים את מנוע שמונת הצילינדרים של הפונטיאק, שמעלה זכרונות משנות השבעים אצל בן, וכנראה שגם אצל ה-GTO הקשישה. אני מסתפק בזכרונות מהסרט "גריז".

פונטיאק GTO

די בקלות הפונטיאק צוברת מהירות מרשימה, עוקפת כמה מכוניות אמריקאיות טיפוסיות ומושכת לא מעט מבטים משתאים. אנחנו בהילוך השני מתוך ארבעה, בסל"ד לא גבוה במיוחד, ונראה שיש לה עוד הרבה מה לתת. הגב נדבק למושב, החרטום מזנק לפנים ונדמה שאם לא נעצור כאן, עוד נזכה להרים גלגלים קדמיים באוויר. ברמזור הבא אני כבר מאיץ קצת יותר חזק, וגורם לצמיגים האחוריים לעשן קלות בניסיון להשיג אחיזה. היצר רוצה להמשיך ולקבל את מנת האדרנלין שלו, אבל הכביש שנגמר ומצלמות המהירות שמרשתות את האיזור מצננים את ההתלהבות.

עם דמעות בעיניים בגלל הרוח, ודופק מהיר בגלל פיסת ההיסטוריה שבועטת לי בישבן, אני מתחיל לנוע בחזרה לכיוון שכונת המגורים הניו-יורקית השקטה. אני לא בטוח שככה מרגישה מכונית עם 360 כ"ס - למען האמת, אני די בטוח שהיום 360 סוסים מרגישים הרבה יותר חזקים ומסעירים - אבל לא באנו עד לכאן כדי לעמת את ה-GTO עם אתלטיות צעירות ועתירות טכנולוגיה.

כאן לחיצה על דוושת הגז מרגישה כמו לדרוך על שקית שוקו - מרגישים את הדלק עובר לצילינדר, מריחים אותו זורם, שומעים אותו מתפוצץ ונשרף, מרגישים את התאוצה בגב ומביטים החוצה עם חזה נפוח מגאווה. זו מכונית נטולת פילטרים, חומר נהדר למכורים לבנזין.

פונטיאק GTO

וכמובן, אין לה התנהגות כביש של מכונית ספורטיבית. היא רוכנת בפניות אופנוע (רק לצד הלא נכון), ולידה כל לינקולן מגודלת ורכרוכית תרגיש כמו קומפקטית גרמניה הדוקה. תנסו לקבל עוד קצת היגוי באמצעות העברת משקל לפנים, ותקבלו בחילה מהנדנוד, ומנוע שמסתכל במבט משונה על האורח שלא הבין מי השחקן הראשי בהצגה הזו. תקשורת מההגה תקבלו רק כשהידיים יתעייפו מלסובב אותו, וכדי להודיע לחרטום על פניה מתקרבת תצטרכו לבלום שלושה ימים מראש, להעלות משקיף לתורן ולחפש יבשה באופק שתוכל לקלוט את היאכטה הצמאה. 

כל זה עד לישורת הבאה. שם, אם הכביש יהיה מספיק רחב ופנוי, משקפי השמש מונחות היטב והשיער מסודר בזווית הנכונה, תוכלו להרגיש שוב את העוצמה של מכונית שרירים אמיתית. היא תבקש מכם רק עוד לחיצה אחת על הגז, עוד כמה ליטרים של בנזין שישרפו בתוך מנוע 8 הצילינדרים ועוד קצת סאונד שאפשר עדיין לנגן בסימפוניית האגזוזים המופרעת שלה. ורק אם אפשר, וזה מסתדר ומתאים, אז היא תשמח אם תוציאו מהבוידעם את מעיל העור ותואילו לגדל מחדש את פאות הלחיים. 

פונטיאק GTO

כי פונטיאק GTO היא יותר ממכונית ספורט. עבור רבים בארה"ב, ולא רק שם, מכוניות השרירים הן פיסת היסטוריה ממונעת, זיכרון חי לרוח הנעורים של צעירים יפים ונלהבים. בעשרות השנים שחלפו מאז, הצעירים האמריקאיים של שנות השבעים התבגרו והתמסדו, יחד עם תעשיית הרכב האמריקאית ועם אמריקה כולה. עם התחושה הזו אני מחזיר לבן את המפתחות, נכנס בחזרה לקדילאק ATS-V, מכונית ספורט - בחיי, כמעט מושלמת - והלב קצת נחמץ מגעגועים לתקופה שנולדתי הרבה אחריה. מי יודע אם ילדיי יזכו לפגוש יום אחד מכוניות כל כך אמיתיות, טהורות וישירות, מסוגה של פונטיאק GTO?

למאמר זה התפרסמו 0 תגובות

יעוץ מקצועי חינם לפני קניית רכב
  • צור קשר בוואטסאפ
  • התקשר אלינו

הוספת תגובה

תגובות

תגובות לכתבה

חזור למעלה