ביונדאי יודעים שכדי להביס את הפוקוס צריך לנצח אותה במגרש שלה, והמגרש של הפוקוס סטיישן הוא קודם כל המחיר. באופן לא מאוד מפתיע, יונדאי i30CW עולה בדיוק כמו הפוקוס - לא שקל פחות, לא שקל יותר. כדי להגיע לתמחור הזה נאלצה היבואנית לבצע מספר פשרות, ובמקרה הזה מדובר בצמצום רשימת האבזור לעומת זו של גרסת ההאצ'בק. בעוד שגרסת ההאצ'בק מגיעה עם בקרת שיוט, כניסות ל-USB ו-AUX ועם גג פנוראמי ענק, האחות הארוכה חסרה את הפרטים הללו אך מנגד היא מצוידת בדיבורית בלוטות' שימושית. אז נכון, התלוננו בזמנו שפריט זה חסר בגרסאות ההאצ'בק, אבל למה לצייד רכב בדיבורית שכזאת מבלי להתקין כפתורי מענה לשיחה? כדי לקבל שיחה יש צורך ללחוץ על המכשיר הנייד עצמו, וזה לא נוח וגם לא בטיחותי.
תא הנוסעים שומר על היתרונות המובנים של ה-i30 הרגילה. איכות החומרים מעולה, ואיכות ההרכבה המצויינת מעלה חשדות שפיטר שרייר (מקיה) אינו הגרמני היחיד שהסתנן לדרום קוריאה. באופן כללי, למרות שקיבלנו את הגרסה עם שילוב הגוונים הכהה, עדיין יש תחושה איכותית ומאוד לא אופיינית למכוניות קוריאניות מדורות קודמים. המרווח מקדימה מצויין אבל הדגש הוא דווקא על המרווח בחלק האחורי: העובדה שהגג לא משתפל מוקדם, כמו בגרסת ההצ'בק, מאפשרת מרווח ראש מעולה ליושבי השורה האחורית. בשאר המדדים המושב האחורי טוב מאוד והרושם הכללי הוא שגם שלושה מבוגרים יוכלו להתמקם שם בנוחות יחסית.
ויש גם תא מטען. גם בגרסת 5 הדלתות הקצרה מציעה ה-i30 נפח הטענה טוב, אך בגרסת הסטיישן מדובר בבגאז' מליגה אחרת שיתאים אפילו לשינוע סחורות לעסקים קטנים. נסיעת המבחן זימנה לנו העברת ציוד לחבר שנתקע במילואים זמן ארוך מהמתוכנן. אז למרות שהתכוונו לפנק אותו, שלוש השקיות שסחבנו ושתי קופסאות האוכל הגדולות נבלעו ברחבי תא המטען העצום ונראו פתאום כמו תשורה קמצנית ביחס לגודלו של תא המטען...
מכוניות סטיישן, וזה כלל מוכר, נוטות להיות נוקשות ורועשות. נוקשות בגלל מערכת מתלים קשוחה יותר שאמורה להתמודד עם המשקל העודף, ורועשות כי תא הנוסעים בנוי כחלל ארוך ולא אוירודינאמי שפתוח לתא הנוסעים. ההפתעה במקרה של היונדאי מגיעה מצד המתלים: בשונה מגרסת ההאצ'בק, הסטיישן נוחה יותר. היא עדיין לא מצליחה לנטרל את כל השיבושים, אבל נוחות הנסיעה, בעיקר על הכביש המהיר, מצליחה להעמיד אותה בדרגה אחת מעל אחותה הקצרה. מהצד השני, בידוד הרעשים לקוי והרבה רעשי כביש ורוח חודרים לתא הנוסעים.
המנוע, אותו אחד שמופיע בגרסת ההאצ'בק, מרגיש נמרץ (בעיקר בסל"ד הגבוה) ואפילו הצליח לספק צריכת דלק לא רעה: כ- 12.5 ק"מ לליטר בשיוט ו- 10.5 ק"מ לליטר בממוצע. אבל מעבר לביצועים הסבירים, הסטיישן דומה לגרסת ההצ'בק גם בסעיף פחות מחמיא - התנהגות הכביש. ההתנהגות של הסטיישן גמלונית ממש כמו בגרסת ההאצ'בק. האחיזה טובה בדרך כלל אבל יש מעט רכינה של המרכב והמתלים לא מרגישים מאוד מגובשים במהלך הפניה. על תקשורת מהשלדה או מההגה אין מה לדבר, אבל הרוכשים הפוטנציאליים של הרכב כנראה לא יציבו את הדינאמיות כדרישת בסיס.
בסיכומו של יום, יונדאי i30CW היא פיתרון פרקטי ואיכותי מאוד למי שסטיישן היא המשפחתית הטובה ביותר עבורו. לא מדובר רק ברכב מרווח עם תא מטען גדול, אלא במכונית שגוברת על אחותה קצרת הזנב במרבית הפרמטרים, למעט האבזור. יונדאי i30 סטיישן היא מתחרה יותר מראויה לפורד פוקוס, מלכת המכירות של הקטגוריה, וההכרעה בין השתיים תלויה יותר בהעדפות האישיות של הנהג ופחות בהבדלים הקטנים שבין המכוניות.
לדגמי יונדאי בישראל - יונדאי
למאמר זה התפרסמו 4 תגובות
