נותנים לכם כנפיים: מהכביש לשמיים

כנראה שהתשובה לשאלה האם אתם יודעים מהי מכונית מעופפת היא שלילית, אבל יש לנו גם חדשות טובות: כי בעוד קצת יותר מ-1,500 מילה יהיו לכם קצת פחות שאלות על מכונית מעופפת. כדי להקל עליכם, נחלק את המידע הנהדר הזה לשלושה חלקים כי למעשה, והנה חתיכת מידע חדשה - מדובר בעצם בשלושה סוגי מוצרים שונים. האחד בן יותר ממאה שנה, השני קיים בעיקר בחלומות, השלישי עוד רגע הופך למציאות נהדרת. ונתחיל באופן לא מקורי, בהתחלה.

אם לסבתא היו כנפיים

למוצר הראשון, הזקן ההוא, נקרא "מטוס כביש". בעצם מדובר במכונית עם "ערכת מטוס" - כנפיים, זנב ומנוע - שאפשר לחבר לה כשרוצים, ולהמריא משדה תעופה כמטוס קל רגיל. ההמצאה שנולדה אי שם ב-1917 עדיין לא הפכה למוצר שאנשים רוצים; בעיקר כי בשבילה צריך גם רישיון נהיגה וגם רישיון טיס, ומקבלים בה שילוב לא מלהיב בין חוויית נהיגה ירודה באוטו ביזארי שמאוד יקר לתחזק, לבין חוויית טיסה מוגבלת; ואלה די הרבה מינוסים, רק בשביל שתוכל להגיד שיש לך מכונית מעופפת.

חלוץ הקטגוריה הוא גלן קרטיס, חדשן תעופה אמריקאי גדול והראשון שהפך אווירונים לביזנס. הוא לקח חלקי מטוס, חיבר למכונית פורד מודל T ויצר ערכה משולבת  אמיתית. היא אפשרה לו להמריא במין קפיצה מגושמת, שאינה באמת טיסה; מנועי התקופה היו חלשים, חומרי הכנפיים כבדים, והאוטו של קרטיס היה אווירודינמי כמו שידת החתלה. לא פלא שההמצאה הזאת לא הצליחה לקיים טיסה יציבה.

אחרי קרטיס הגיעו יזמים אחרים, ביניהם הנרי פורד עצמו: שיפורי האווירודינמיקה אפשרו להמצאות שלהם לטוס כמו שצריך, אבל הנסיעה הייתה מאכזבת, ומשקיעים לא מיהרו לשים כסף על הדבר הזה. השוק הפוטנציאלי של מטוס הכבישים נתפס רק כקוריוז לעשירים משועממים, ואלו העדיפו ליהנות ממכונית ספורט אמיתית ומטוס קל אמיתי, ולא לקנות מוטציה מוגבלת של השניים.

ועדיין, חלק מהמיזמים מצאו פתרון יצירתי לבעיית הצורך במסלול המראה זמין; ב-1936 חברת פיטקיירן המציאה ערכת מטוס שנשענה על עיקרון האוטוג'ירו; מכירים? זה כלי פשוט ממשפחת המסוק שמשתמש בפרופלור שדוחף אותו קדימה, ותנועת האוויר מסובבת רוטור שמייצר עילוי.

העיצוב של פיטקיירן נקרא AC35, ונראה כמו מה שיוצא אחרי לילה לוהט של מטוס, מסוק ומכונית צעצוע. ניסויי טיסה הוכיחו שביכולתו לנוע גם באוויר וגם על הכביש, ולראשונה - להמריא ממסלולים קצרים מאוד. אבל ה-AC35 לא נכנס לייצור סדרתי, והפרויקט נגנז.

עוד ועוד יזמים אופטימיים ניסו לקפוץ על עגלת מטוס הכביש; ב-1971 בא הנרי סמולנסקי ופשוט חיבר כנפיים ומנוע של ססנה סקיימסטר לאחת המכוניות הגרועות בהיסטוריה, פורד פינטו. באחת הטיסות התרסק השעטנז הזה והרג את הממציא. ב-2009 המריא הטרנזישן של חברת טלפוגיה האמריקאית - מטוס כבישים דו-מושבי שהיה, ואנחנו ממש עדינים כאן, פחות מכוער מקודמיו. גם הוא התקשה למצוא לקוחות ומשקיעים, והחברה עברה לידיים סיניות ודעכה.

מטוס הכביש הראשון בייצור סדרתי נולד רק ב-2012: האוטוג'ירו ליברטי של חברת PAL-V ההולנדית; כלי דו-מושבי מרווח יחסית עם מנוע של 200 כ"ס, שיכול להמריא ממסלול של 200 מטר, לטוס 500 ק"מ, ולשהות באוויר כמעט ארבע שעות וחצי. חצי מיליון דולר ויש לכם אחד כזה; המסירות יתחילו בשנה הבאה. רגע, נקודה לא בלתי חשובה: בלי רישיון טיס ומכונאי צמוד לא תוכלו לעשות איתו יותר מדי.

בחזרה לעתיד

לקטגוריית המוצר השנייה נקרא "מכונית מעופפת פרטית", והיא בקלות הכי שאפתנית בסיפור הזה, משום שעליה לתפקד כמו שתי מכונות מאוד שונות, ובצורה מספיק בטוחה ופשוטה. ראיתם אותה בקולנוע מאז שאתם ילדים: המכוניות המעופפות של "בלייד ראנר" ו"בחזרה לעתיד" הציתו את הדמיון של דורות שלמים, ואחריהן אלו של "האלמנט החמישי" והפריקוולים של סדרת "מלחמת הכוכבים".

הראשונים שהציגו דבר כזה היו המהנדסים של חברת פורד, שהניחו את היסודות ב-1958: קבינה של מכונית, ושלושה מנועי מדחף מחופים: אחד גדול בחזית ושניים מאחור. הרעיון היה לנסוע כשרוצים ולטוס כשרוצים, אחרי המראה מכל מקום. לחיצת כפתור, ואתם עולים אנכית, צוברים גובה ותיכף כבר תנופפו באמפתיה ליושבי הפקקים ותמתינו למילה ג'ובוביץ' שתתיישב לצידכם עם שיער ג'ינג'י קצר.

העניין הוא שגם פורד הציגה רק קונספט; בהמשך, תכננה גם כזה עם מנועי סילון, אפילו אחד בהנעה גרעינית; נזכיר ששנות החמישים והשישים התאפיינו בפיתוחים מהירים מאוד בתחום האירוספייס, תוצאה של בהלת מלחמה גרעינית והמירוץ לחלל. ולכן, פורד הניחה שמכוניות אטומיות מחכות ממש מעבר לפינה. אפיק הפיתוח הזה קיבל תגבורת ב-1959: צבא ארה"ב השיק את פרויקט הג'יפ המעופף, פלטפורמה מרחפת שתוכל לעקוף בקלות מכשולים כמו יערות והרים בזירות לחימה מסובכות כמו מערב אירופה והמזרח הרחוק.

הקונספט עבד בדומה לרעיון של פורד, רק קרבי יותר: חברת קרייזלר ויצרנית המסוקים פיאסצקי עיצבו דגמים בעלי מדחף אנכי לפני ואחרי הקבינה, מחוברים למנועי 500 כ"ס ויותר. אבל הכוח לא עזר: בשני המקרים היה מאוד קשה לשלוט בג'יפ המעופף ולשמור אותו באוויר בלי לשתות את כל הדלק. ולמה? כי רוטור מחופה הוא דרך קשה לייצר עילוי; למסוקים יש רוטור גדול שמחזיק אותם באוויר לא על ידי יצירת דחף כלפי מטה - אלא בגלל הזווית של כל להב ברוטור ביחס לקרקע, שיוצרת אפקט של כנף. ידעתם את זה, נכון?

אצל המכונית המעופפת של פורד ופרויקט הג'יפ המעופף, המדחף יושב בתוך צילינדר, וזרימת האוויר מוגבלת - הוא נטו מפעיל כוח כלפי הקרקע כדי להתרומם; בעיצוב כזה, הכלי צריך להשקיע הרבה יותר כוח, ולכן המנוע שותה כמו במסיבת אקזיט. הג'יפ המעופף בוטל, כשגנרלים בארה"ב הבינו שהוא מאוד בולט בשדה הקרב, וגם מאוד פגיע - והעדיפו להשקיע במסוקי תובלה.

ב-1973 החל הממציא פול מולר לתכנן מכונית מעופפת אזרחית, בגישה שתכיר בחסרונות המובנים של המדחף המחופה. הפיתוח שלו נקרא M400 - כלי ארבעה-מושבי בעל ארבעה מנועים, מאוד קל ואווירודינמי. מולר עיצב עבורו מנועי ונקל יעילים מאוד, שעובדים על בנזין, וגם על דיזל, וגם על אתנול. ארבעים שנה עבד מולר על ההמצאה הזאת, שב-2003 הצליחה לרחף קצת. בפרויקט הוטבעו סביב מאה מיליון דולר, אך ה-M400 לא הצליח להתגבר על המגבלות ולא מצא משקיעים. ב-2015 החברה קרסה, לא לפני שמולר יצא לקושש תרומות והשקעות בכל דרך; ב-2006 הוא אפילו ניסה למכור באיביי את אב הטיפוס ב-3,000 דולר בלבד.

בעשור האחרון התפצלו פיתוחי המכונית המעופפת לשניים: התצורה הראשונה היא כלים לשימוש מסחרי וביטחוני שדומים לעיצובי הצבא האמריקאי - ביניהם כמה פיתוחים ישראלים כמו הקורמורן של רפי יואלי, שנבחן בידי צה"ל וצבאות נוספים. התצורה השנייה היא כלי מעופף בגודל של מכונית, שלא נועד לשימוש בכבישים אך גם לא זקוק למסלול המראה כנקודת זינוק. כלים אלה נשענים על מנועים חשמליים ומתפקדים כמו רחפנים גדולים. שיפורים בטכנולוגיות בקרת הטיסה מאפשרים להם לטוס ביציבות ולהיות קלים מאוד לתפעול - אך עדיין יש צורך ברישיון טיס עבורם. בסוף זה יותר צעצוע מגניב למיליונרים ופחות דרך להגיע מהבית לסופרמרקט.

מכונית מעופפת פרטית עדיין מאוד רחוקה מאיתנו, למרות השיפורים וההשקעות. המגבלה הכי מורגשת של כלי כזה היא הצד הלוגיסטי: את הרכב אתם לוקחים לטיפול לפי הגדרת יצרן ועושים טסט בכל שנה; אם תחפפו בתחזוקה, יתכן שהרכב ייתקע דווקא כשאתם ממהרים, ואם בלאי לא מבוקר יפגע בביצועי הבלמים או ההיגוי, אתם עלולים לגרום לתאונה.

"עלולים" במובן של "יכול להיות". אבל מה קורה כשיש כשל קריטי במכונית מעופפת? היא תיפול מהשמיים ומי שיושב בה יפגוש את הצד הכואב של חוקי הפיזיקה. מסיבה זו, ישנם נהלי תחזוקה הרבה יותר קפדניים סביב תפעול כלי טיס; תחשבו על מכונית שאתם לוקחים לבדיקה אחרי כל שימוש, בנוסף לטסט הרגיל.

עד שלא יהיו לנו מנועים ומערכות בקרת טיסה אמינים ברמה של בדיקה פעם בשנה או "כשהפרופלור השמאלי רועד קצת", מכוניות מעופפות לא ישבו אצל הצרכן הקטן בחנייה. כלומר, אלא אם קוראים לו אילון מאסק; כי טייקונים יכולים לממן מכונאי פרטי. אבל יש גם חדשות טובות: אפיק הפיתוח הצבאי הולך לתת לנו אמבולנסים מעופפים - כלי שיהיה מסוגל להגיע לתאונות דרכים במהירות של אופנוע, ולהיות זול וזמין יותר ממסוק. אז אולי לא כל אחד יוכל לטוס במכונית מעופפת כמו ג'ורג' ג'טסון, אבל השאיפה לפתח אחת הולכת להציל חיים.

הטוב שבכל העולמות

התצורה השלישית והקרובה ביותר למימוש נרחב היא המונית המעופפת. מדובר בקבינה מכונפת קטנה למספר נוסעים, וסביבה מטריצה של מנועים חשמליים, שנועדה לתפקד כמיניבוס מעופף בין נקודות קבועות: ממרכזי ערים אל שדות תעופה, ובין ערים גדולות. מהירות הטיסה דומה לזו של מסוק, גובה הטיסה נמוך, ובזכות הנתיבים הקבועים קל יותר להכניס רכיבי אוטומציה - עד לרמה בה היא תישלט מרחוק ויום אחד, אף תטוס אוטונומית.

הקונספט התפצל מתחום המכונית המעופפת הפרטית, בזכות חברות שחיפשו מודל רווח בטוח יותר. למשל הסטארט-אפ ג'ובי מ-2009, וולוקופטר מ-2011, פרויקט וולנטה של אובר, EHang הסינית, מיזם AEROHT של אקספנג ועוד. זו ללא ספק הקטגוריה הבשלה ביותר: כלי הטיס עצמם מעופפים נהדר, והניסויים הוכיחו שהמנועים אמינים, הטיסה שקטה והסוללות בטוחות. זהו פיתרון התעופה המשתלם ביותר לצרכן: כל מי שיכול לנסוע באוטובוס יכול גם לעלות למונית מעופפת, ולהגיע למחוז חפצו.

מה שחסר זו רק תשתית היקפית ותקינה: כדי להכניס מונית מעופפת לשימוש, יש לקבוע איך ייראה המנחת שלה - האם הוא ישב על גג גורד שחקים או במגרש חנייה? איך עובדים נתיבי הטיסה, והיכן יעברו באופן שיצמצם למינימום נזק במקרה התרסקות? אילו מגבלות מזג אוויר יחולו על המונית הזאת וכמובן, איך ירגישו השכנים עם כלים מעופפים שעוברים להם כמה מאות מטרים מעל לראש. אלו שאלות שרגולטורים עדיין מתחבטים בהן, ולכן טרם ראיתם חברת מוניות מעופפות משיקה שירות פתוח סדיר. אבל אנחנו בדרך לשם: הגודש בכבישים עולה בכל העולם, ונתיבי אוויר בגובה נמוך יוכלו להשפיע דרמטית על העניין.

בטח שמתם לב שבקושי הוזכרו כאן יצרניות רכב ומטוסים מסורתיות? חלקן בהחלט משקיעות בחברות הרכב המעופף לגווניו, וחלקן אף הציגו קונספטים משלהן - למשל, איירבוס רואה את עתיד התחבורה העירונית בקבינה מודולרית שאפשר לחבר אליה או שלדת רכב חשמלי או מארז מנועי טיסה ולעבור בצורה חלקה מהכביש לאוויר היכן שצריך. אך באופן כללי, החברות המסורתיות מעדיפות לתת לאחרים להתקדם ואז להצטרף כשותפות ולרכוש אחזקות בהן - וכך לא לסכן את המנייה או להקצות משאבי מו"פ שנדרשים לפעילות הסטנדרטית שלהן.

בשורה התחתונה, מכוניות מעופפות נמצאות בדרכן משולחן השרטוט אל השמיים - גם אם לא בצורה שמכרה לנו הוליווד. מאוד יתכן שבעתיד יהיו לנו כבישי-שמיים, אבל טכנולוגיות ההנעה, בקרת הטיסה האוטונומית והבטיחות, יצטרכו לעשות קודם כמה קפיצות מאוד גדולות. אפשר להיות אופטימיים; יזמים יצירתיים לא מוותרים למרות הקשיים, והחלום סופו להתגשם.