מהירות היא אבן היסוד של כל מרוץ, המפתח לניצחון. אבל המילה הזו מעולם לא הופיעה בלקסיקון של לנד רובר, אם מתעלמים מגרסאות ביצועים לריינג' ספורט שגם ככה נחשב לבן די חורג ולא מאוד אהוב על ידי המשפחה הלוחמת בטרשים. בוודאי שלא בדיפנדר, האב הקדמון - שלא לומר הדינוזאור - של יצרנית רכבי השטח הבריטית.
ככה זה כשהמקורות שלך חקלאיים, ככה זה כשאתה נולד להיות פרד עבודה לחווה בממלכה המאוחדת שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומה שנדרש ממך הוא להיות קצת יותר נוח ומעט פחות איטי מפרגוסון אדום ולהתמודד עם בוץ בהצלחה גדולה יותר ממגף גומי ירוק כהה. החבר הטוב כשצריך ליישר גדר בקר, לפתוח צינור השקיה או לתקן שטוצר שהבן של השכנים פירק עם המקלטרת. ואז לנסוע לקניות בעיירה הקרובה.
כך זה היה במשך המון שנים. 68 מהן אם לדייק, שבהן שמר הדיפנדר קשישא על אופי קשוח שהקנה לו חסידים נאמנים בכל רחבי הגלובוס, בעיקר באזורים נידחים יותר בפלנטה. וגם קבוצה די גדולה של כאלה שתיעבו את תנוחת הישיבה הבלתי אפשרית, את חוסר הנוחות הקיצוני, את הספרטניות המביכה ואת העובדה שהוא היה שקט רק במעט מאותו פרגוסון אדום מהמערכה הראשונה. וגם אלה אהבו את איך שהוא נראה, אבל נפש האדם וזה, מי אנחנו שנשפוט.
לנד רובר של היום היא לא זו של פעם. אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא, אבל המציאות היא שהדיפנדר הנוכחי כבר אינו צ'אק נוריס או ברוס ויליס או קלינט איסטווד, אלא יותר בראד פיט. הוא התרכך משמעותית והפך להרבה יותר רכב שטח משפחתי יוקרתי, בערך 17 שנות אור רחוק מהמקורות של הדור המייסד.
אבל לנד רובר הצליחה הפעם לא לפספס את הבעייתיות, והיא עושה לראשונה מהלכים שיחזירו את הזיפים לפרצוף המגולח מדי של הדגם האיקוני שלה. האפשרות הקלאסית הייתה לחדש למשל את מסעות קאמל טרופי המדהימים, שלא נערכו כבר משהו כמו רבע מאה. אבל יש איתם בעיות מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת, ובנוסף אנחנו לא ממש בטוחים שלנד רובר רצו לאתגר שיירת דיפנדרים שכל אחד מהם מצויד ביותר אלקטרוניקה ממעבורת חלל עם חציית נהר שורץ פיראנות ואנקונדות בדרום אמריקה.
ובכל זאת, איך משדרגים מוניטין קשוח? נכון, מרוצי סיבולת כאלה. ומה מתבקש יותר מהמרוץ הכי-הכי כזה - הדקאר. ולראשונה בתולדותיה, לפחות באופן רשמי, היא תזנק אליו בינואר הקרוב. מרוץ שאני חותם לכם שגם היום, נשאר הקשה והקשוח ביותר בפלנטה. באופן מפתיע ובשונה מטויוטה, דאצ'יה, פורד, אודי, מיני, פיג'ו, פולקסווגן ולמעשה כל יצרנית שנכנסה למרוץ בשלושת העשורים האחרונים לפחות, לנד רובר לא תעשה זאת בקטגוריה הבכירה, אלא בזו המיועדת לרכבי שטח בייצור סדרתי. ולכן היא הייתה חייבת לייצר אחד שיעמוד במשימה. לפחות על הנייר.
קוראים לו דיפנדר אוקטה (OCTA), שם המייצג את צורת האוקטהדרון של יהלום, המינרל הטבעי הנוקשה ביותר המוכר לאדם. ולנד רובר שילבה בו את כל מכלולי הקצה הנדרשים לגיבור-על מוטורי: מנוע אדיר, מתלים ובלמים משודרגים, צמיגי שטח. במפתיע, הוא לא נראה כמו בריון הקשקשים שאתם מדמיינים. זה לא "ביגפוט" מוקטן כמו ברונקו ראפטור למשל. זה רכב שמצניע את שריריו וממדיו הגדולים יותר (כ-7 ס"מ לרוחב, 3 ס"מ לגובה). סוג של סולידיות בריטית מאופקת, שרק מעטים יבינו ויביטו בכם בהערכה. גישה שבאופן אישי אני דווקא מעדיף, למרות שאף אחד לא שואל אותי.
ואם כבר מתעסקים בדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע מה דעתי עליהם, הנה עוד אחד - לנד רובר, שסובלת מעודף פוליטיקלי קורקט, מציעה אופציה מיותרת להחלפת חישוקי ה-"20 הנהדרים שעטופים בצמיגי גודייר דורטארק RT אגרסיביים, בחישוקים גדולים יותר ("22) עם צמיגי כביש נמוכי חתך, עדינים ורכים. אז כן, הם מאפשרים לנהוג במפלץ 250 קמ"ש ולא מוגבלים רק ל-160 קמ"ש כמו הסוליות האגרסיביות, אבל אם אתם רוצים לנד רובר לאוטובאן תעשו לי (ולעצמכם) טובה ותקנו ריינג' ספורט. בכל מקרה, לא תוכלו לרדת אפילו למגרש העפר ליד הבית עם הגומי המפונפן הזה.
גם סביב הנהג נשמר איזה איפוק בריטי מיותר, וכל ההבדל בין הטיל הבליסטי הזה לבין הדיפנדר המצוחצח שתראו באזורים מסוימים במרכז הארץ, הוא מושב נהג ספורטיבי שתומך טוב יותר בגוף ודי מתבקש במכונית שמסוגלת לכל כך הרבה. להגה נוספו מנופים גדולים לשליטה ידנית בהילוכים ויש גם מתג עונג שמכניס את כל המערכות למצב "קרחנה". נגיע אל המתוק הזה בהמשך. אה ויש עוד משהו. בשונה מה-110 הרגיל, אי אפשר לקבל אותו עם מקום לשבעה נוסעים. אתם בכל מקרה לא רוצים שהילדים של השכנים יחזרו הביתה אחרי טרמפ מהחוג עם נפיחות מדאיגה במרכז הקרקפת. יש גם מערכת שמע משודרגת. אלוהים, בבקשה תחסוך את זה מאיתנו.
חטיבת הביצועים של ב.מ.וו, אחת שהמילה מנוע מופיעה בקורות חיים שלה מיום היוולדה ושחתומה על מספר בלתי נתפס של זכיות בתואר מנוע השנה, העשור וההיסטוריה המוכרת לאדם מאז המפץ הגדול, תרמה לאוקטה את מנוע הבנזין. ותודה לאל, הוא ללא סיוע חשמלי וסוללות מכבידות כמו ב-M5 החדשה. מה שנשאר זה V8 טווין-טורבו בנפח 4.4 ליטר שמייצר 635 סוסים בוואריים. וזה בערך פי 2.5 ממנוע הטורבו דיזל הנפוץ במרבית הדיפנדרים כיום.
זה עוזר לו לזנק מעמידה שקטה ותמימה ל-100 קמ"ש בתוך 4 שניות רועמות, מחצית מהזמן שייקח לדיפנדרים הרגילים שחונים לרוב ליד בתי קפה להשלים את האירוע המשמח. התחושה כאן היא של רזרבות כוח קבועות, משהו שכל אחד יעריך. הרי אין כמו לזנק מהרמזור ולהישאר צמוד כתף אל כתף עם פורשה 911 קררה, לפחות עד למהירויות שבהן מקדם הגרר של הקוביה הבריטית יכניע אותה. והוא גם נשמע נהדר, הודות לסעפת פליטה אקטיבית הדואגת לתרועות קרב מארבע חצוצרות מאחור.
גם שאר מערכת ההנעה שונתה כדי לעמוד בעומסים. למשל תיבת 8 הילוכים של ZF שעברה קורס מזורז להעברה מהירה, גלי הינע וציריות מחוזקים (עמידות במומנט גבוה ב-68%) ויחסי העברה סופיים קצרים יותר. יש לזה משמעות באוקטן 98 שהוא זולל. אבל מי סופר.
כפי שיספר לכם כל בוגר דקאר, מכונית שתהיה מסוגלת להגיע ל-200 קמ"ש על שביל כורכר חלק זו בעיה קטנה מאוד. מנוע חזק ואודרוב. ראשון-שני-שלישי-רביעי ואתם שם. אולי כבר בשלישי. לא בעיה. וכמו שיספר לכם אותו בוגר דקאר, הסוד הגדול שפותח את הדלת למהירות מטורפת במדבר, מתחיל ונגמר במתלים. זו היכולת לרדת עם גלגל אחד לתוך בור ולא להתהפך 30 פעם כתוצאה ממהירות תלת ספרתית, זו היכולת לעלות לגובה קפיצה שהיה משאיר כל רכב שטח לא ייעודי שוכב על הקרקע ללא נוע עם ארבעה גלגלים קורסים.
אז זרועות המתלה שונות וארוכות יותר, ואחראיות למפסק סרנים מורחב ביותר מ-6 ס"מ וכמובן למהלך מתלה ארוך יותר. ויש גם מערכת מתקדמת שמשלבת בין קפיצי אוויר לבולמי זעזועים שמחוברים אחד לשני באמצעות צינורות הידראוליים (ימין-שמאל, לפנים-אחור), סידור דומה לדגמי קצה של מקלארן, עם מחשב שליטה על הקשחה או ריכוך של כל יחידה בנפרד, וזה מאפשר לוותר על מוטות מייצבים קונבנציונליים.
לרוב אני פחות חסיד של מערכות אלקטרוניות מתקדמות וכל הממבו ג'מבו הטכנולוגי הזה עושה לי גם כאב ראש וגם גורם לי לפקפק ביכולת העמידות של המערך המתוחכם אחרי שיפגוש דיונה סעודית חביבה מעורבת במשב רוח פסיכי. תנו לי מכניקה חסונה ואמינה ואני כבר אטפל בה עם פלייר הפטנט שאני מחזיק בכיס לכל צרה שלא שתבוא.
אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שכאן, כמה אלפי ק"מ טובים מהמדבר הסעודי, היא עושה קסמים. ובכאן הכוונה לדהרה בשבילי יערות על רכס קסטלאט שמצפון לברצלונה, וזה מרגיש מטורף. אני רק רוצה להזכיר שלהשוות בין יער תמים בצפון ברצלונה לבין סכין דיונות בסהרה, זה קצת כמו להשוות בין עדן בן זקן לביונסה.
רגע, שכחתי. עוד לפני הדילוגים הפוטוגניים לטובת הצלם האמיץ, צריך ללחוץ על מתג "אוקטה" שהוזכר קודם לכן. כפתור חמוד שמוצב על גלגל ההגה ומשנה את כיול כלל המערכות (מנוע, מצערת, גיר, מתלים, בקרת יציבות, בקרת משיכה, ABS) למוד אטרף. הדיפנדר שיכול להרגיש בידיים אחראיות (זאת אומרת, לא פוחז כמוני אלא מישהו שבאמת יכול לשלם תמורתו 1.5 מיליון שקל) קצת כמו היפופוטם מגושם עם כל המשקל הזה, הופך בבת אחת לצ'יטה אתלטית ומאפשר לנהוג בו במסלול הכורכר המפותל כמעט כמו במכונית ראלי מקצועית. משנה כיוון באופן טלפתי מצד לצד ומחליק בצורה לגמרי נשלטת כשהוא מותיר מאחוריו תמרות אבק כאילו היה גדוד טנקים בפודרה של שיזפון. אם לא היו מגלים לי שהוא שוקל 2.6 טון, בחיים לא הייתי מנחש.
והכי קטע, גם בכביש זה עובד. מערך המתלים הזה בדרך כלל מתקשה לתת גם וגם, גם יכולת מעולה בשטח וגם הצלחה על האספלט. אבל הרכב הזה נשאר מפולס באופן כמעט מטרדי בפניות, האצות ובלימות. מערכת ההגה מקוצרת (2.4 סיבובים מקצה לקצה) ויכולת הבלימה טובה משמעותית הודות לברמבו עם דיסקים קדמיים בקוטר של פריסבי גדול (400 מ"מ) וקליפר עם יותר בוכנות ממה שתדמיינו (6). המתכון הזה עובד נפלא, גם על האספלט.
מה שהכי יפה הוא שהדיפנדר אוקטה לא מרגיש כמו רכב מרוץ שבמקרה קיבל רישוי לכביש, נגיד כמו פורד ראפטור. הוא פחות קיצוני ופחות צועק "באמאשך' שים כבר את הקסדה וכפפות הנומקס". הוא כלי שיכול, אם דווקא תרצו, להיות הדיפנדר של השכן המעצבן שחונה גרוע, עקום ורחוק מהמדרכה.
הוא דיפנדר, כמו שדיפנדר צריך היה להיות. רק עם הרבה יותר כוח ויכולת בכביש ובעיקר בשטח מהיר. גם טכני איטי, אבל אז באמת שקצת חבל על הכסף. גם דיפנדר רגיל בלי גמדים עצבניים שהרסו את האלקטרוניקה של הגיר, יעשה שמות בכל מעלה טרשי. אם חושבים על זה, הוא סופר-דיפנדר. הנה לנד רובר, קבלו שם פגז ומאוד מקורי שאף אחד אחר לא חשב עליו קודם עבור מסע היח"צ הקרוב. אתם תודו לי אחר כך.
פורסם לראשונה ב- 20.09.25
074-799-1900 
בשיתוף דלהום מוטורס
קבלו ייעוץ מומחה
