(בלעדי) האיתן הוא הלמבורגיני של צה"ל - נהיגה באלוף

אני נמלה. שטיפסה על שואב אבק רובוטי ונוסעת עליו להנאתה. היא מרגישה כל-יכולה, הנמלה. דורסת ורומסת הכל. היא מלכת הבית, מלכת העולם, לא סתם נמלה על שואב רובוטי; היא כוח טבע עכשיו. וזו התחושה העקרונית של אדם כמוני שזכה בתענוג הבכלל לא מפוקפק לנהוג ב"איתן". עכשיו אמורה להופיע כאן, באופן טבעי, הגדרה ל"איתן", אבל מכיוון שלא מצאתי אחת מדויקת אז הנה: בגדול, האיתן הוא הנגמ"ש החדש של צה"ל, שכל יחידה מבצעית רוצה חתיכה ממנו, או כמה חתיכות. ולמען האמת גם לי לא היה מזיק אחד בחנייה רק כדי להסדיר סופית את מערך הכוחות מול השכנים.

נגמ"ש מהחלומות

האיתן הוא הצהרת כוונות חסרת תקדים. זז מהר, ממוגן היטב, התקפי כזה, כמו שטובי נבחרינו היו רוצים לראות ברמטכ"ל ולא מצליחים כל כך. בקיצור, כל מה שנגמ"ש חלומות - בהנחה שאתם חולמים על נגמ"שים - אמור להיות. הוא לא זחלי, כלומר, הוא נע על שמונה צמיגי ענק (ארבע על ארבע זה לילדים, כאן זה שמונה על שמונה) ולא באמצעות שרשראות ברזל. ובכל זאת ולמרות הכל ואף על פי כן, הוא יכול לעלות על כל, באמת כל מכשול, בור, בולדר, הר, שרשרת רכסים. לא חשוב מה, בזמן שהנוסעים בפנים יכולים, מצידי, להמשיך לסרוג.

"לא מכיר כלי גלגלי משוריין שיודע לזוז בקצב כזה. גם לא ברור אם זה רכב משוריין או רק"מ (רכב קרבי משוריין, אבל ידעתם את זה) גלגלי. בנהיגה זה רכב, גדול ומסיבי, אבל בסוף זה רכב. זה ג'יפ על סטרואידים", מסכם רס"ן א', סגן מפקד ביה"ס לניוד מבצעי בצה"ל.

א' זרק פה כמה שמות של כלי לחימה ממוגנים שיודעים לנוע על גחונם, אבל איתן, שהוא פיתוח ישראלי, לא דומה להם. אם חייבים להשוות אותו למשהו, מלבד לשואב אבק רובוטי, עדיף להתחיל מה"סטרייקר" האמריקאי, גם הוא נגמ"ש גלגלי קל, קל מדי, רק שישה גלגלים, שצה"ל ויתר עליו לטובת פיתוח עצמי. מבלי לדעת מה בדיוק הוא מפתח ומה יעשו עם זה. בכל זאת, צה"ל. אותו צבא ששלח במבצע צוק איתן לוחמים על נגמ"שי M-113 אמריקאים שפותחו לפני 60 שנה למשימות הישרדות בלתי אפשריות שנגמרו, בין השאר, בתקרית בשג'עייה ובביקורת ציבורית, שהובילה להחלטה להאיץ פיתוח נגמ"ש חדש ומשופר מתוצרת עצמית. כזה שייקרא לבסוף על שם המבצע ההוא: איתן.

כוכב מלחמה

"בהתחלה הוא היה כלי מאוד בוטיקי, מאוד מיוחד ושונה, לא ממש ידענו איך לאכול אותו", מודה סרן ל', מפקד הפלוגה הכבדה ביחידת הניוד המבצעי, וכנראה האיש הכי מקורב לאיתן בישראל, מי שהתמחה בו מהניסוי הראשון והתאהב בו, בחורף הקרוב הם כנראה יתחתנו. "הפעולה המבצעית הראשונה שלו נעשתה ב-7 באוקטובר, והתברר שמהירות זה הצד החזק שלו, יחד עם יכולת מיגון גבוהה יחסית ולכן הוא כלי אולטימטיבי למשימות כמו פשיטות ופינוי פצועים. הוא הפך לכוכב במלחמה, הכלי המושלם למשימות שבהן צריך הרבה מאוד כוח במעט מאוד זמן באזור מאוד מאוים" מתפייט ל', ואני לא מצליח שלא לשאול את עצמי איך זה שגילו את כל הדברים המדהימים האלה בזמן מלחמה, למרות שהם התנוססו בסעיף "יכולות ויתרונות" במסמך האפיון שלו.

זה הכלי אליו נאספו, בלילה חשוך אחד בלב רפיח, החטופים פרננדו סימון מרמן ולואיס הר, שהוחזקו בידי חמאס. מוקפים עשרות לוחמים, ותוך חילופי אש ברגע הפריצה למבנה, הועברו השניים לבטן האיתן, שהסיע אותם, על 37 טון הפלדה שלו, ו-750 הכ"ס שלו וה-90 קמ"ש מהירות מרבית שלו, כל הדרך למסוק החילוץ. בהמשך ישבה בו, והגיחה ממנו, גם המחולצת נועה ארגמני.

אבל די עם הניימדרופינג; רוב הזמן איתן מבצע משימות אפורות יותר ודחופות לא פחות, בעיקר חילוץ פצועים והובלת לוחמים ליעד מדויק ועוין. רק שהוא מבצע אותן כמו שאף כלי לפניו לא ביצע; מהר. "בצוק איתן עוד דיברנו על זמני פינוי של כשעה וחצי מרגע הפציעה עד ההגעה למסוק. תהליך מאוד ארוך של חובש בשטח, הגעת חוליית פינוי גדודית על 'אכזרית' (נגמ"ש זחלי כבד, ר"ש)", אומר סרן ל'. "עם האיתן גילינו שאתה לא צריך את כל זה. הוא יכול להגיע לפצוע במהירות כשיש עליו מיגון, רופאים, כל מה שצריך, והפינוי האחרון שעשיתי - לוחם שקיבל כדור לאזור הראש - לקח עשר דקות מרגע שהכדור פגע בו ועד שהוא קיבל חמצן במסוק. זה הציל לו את החיים".

חילוץ מהיר

"ההבנה הזו, שאפשר להגיע לפצועים בזמן כל כך קצר עם כל מה שדרוש, היא שובר שוויון משמעותי. כי כשאתה יכול לנסוע בשטח מחורבן לגמרי במהירות של 70-60 קמ"ש, אתה הכי מהיר וחזק בגזרה", מבהיר רס"ן א'. "וכשקצב שיירה ממוצעת ומיומנת של האמרים בשטח בלילה זה 30 קמ"ש, עם האיתן אפשר להגיע לממוצע לילי של 70 קמ"ש, זה קצב פסיכי ביחס למה שהכרנו עד כה. 'ניתוח מקומי', הפשיטה על בית החולים שיפא, היה מבצע ענקי שלקח את היכולת של הכלי הזה לקצה. הגענו עם שמונה איתנים שבתוכם כוח של לוחמי שייטת 13 ליעד דקה וחצי לפני הזמן".

החוזקה הזו, שמבוססת על כך שהכלי נע על צמיגים, היא גם חולשתו העיקרית; צמיגים עשויים להתפנצ'ר, אבל אלו של האיתן מצוידים במנגנון ניפוח אוטומטי שמאפשר להם להמשיך בנסיעה, ובכל מקרה, עם שמונה מהם לכלי, אפשר להסתדר גם עם כמות מסוימת של פנצ'רים. ואולי עדיף; אין גלגל רזרבי, וכל צמיג חדש יעלה לצה"ל כ-20 אלף שקל לפני הנחת חייל במדים.

אחרי שבוע הלחימה הראשון וטיהור יישובי העוטף, האיתן הסתמן כטרמפ המועדף על הלוחמים לכל ומכל חזית, אבל רק כשהחל התמרון בעזה הוא הפך סופית ללחמנייה לוהטת, כשהתברר שהוא מגיע בדייקנות לכל נקודה שבה מישהו נפצע, יודע להישאר מוגן (הוא מצויד במיגון פאסיבי ואקטיבי) גם מול מטעני גחון, וגם להגיב באש כשצריך. "אנחנו מגיעים במהירות לפצוע ומטפלים בו, החולייה של 669 מנחיתה את המסוק תוך כדי והוא מחכה לי כשאני מגיע אליו, תוך דקות הפצוע שם. ככה פינינו 224 פצועים מתועדים רק במהלך שלושת החודשים הראשונים ללחימה", אומר ל', וא' מבהיר שמדובר ב"פצועים מורכבים ובסכנת חיים, כאלה שאם הם לא מגיעים לבית חולים ב'שעת הזהב' שאחרי הפציעה, רוב הסיכויים שלא היו נשארים בחיים".

הביצועים חסרי התקדים הפכו את האיתן למשהו שמתחשק לצאת איתו לכל מקום. "מרגע שהבינו שזה כלי שיודע להיכנס מאזור זיקים לפאתי העיר עזה ולחזור תוך עשר דקות, שזה קצב לא נתפס, יחידות עמדו בתור, מילולית, כדי לקבל את הכלי לכל מיני מבצעים", אומר ל'.

איפה הרדיו טייפ?

ואולי הדבר היפה ביותר באיתן הוא שגם אני יכול לנהוג עליו. וגם אתם. למעשה כל בעל רישיון נהיגה שהזיז פעם קיה פיקנטו מצויד ביידע הבסיסי הדרוש כדי להתיישב במושב הנהג, מול אחד מחמשת צגי המגע הגדולים שמותקנים בכלי ומרכזים את כל המידע שמגיע מעשר מצלמות יום ולילה ו-34 מחשבים.

כמו בכל כלי שטח מודרני יש צג המאפשר בחירה בין מצבי הקרקע השונים (כורכר, בוץ, חול, חילוץ עצמי). שדה ראייה רחב בהרבה מכל כלי זחלי, דרך שמשות צרות אבל כמעט היקפיות, ובלילה דרך מצלמות תרמיות. ניכרת המחשבה - המאוד לא שגרתית בכלים כאלה - על הנדסת אנוש, ויש כאן יותר אפשרויות כיוון מבכל מכוניות מוכרת. ועדיין יכלו להשקיע יותר בריפודים ודיפונים (מתכת וכריות לא מאוד עבות על מושב ומשענת הנהג והמפקד), בזוויות התאמת גובה ההגה (יש, אבל לא מספיק) וברדיו טייפ פיוניר (אין), אבל האגדות לגבי המזגן מדויקות. הוא מקפיא.

ברירת ההילוכים (יש שבעה) נעשית בלחיצת כפתור, הבלם נשלט באמצעות ידית צד, ששת הדיפרנציאלים נעולים תמיד כברירת מחדל. אפשר פשוט לשים קסדה, לתת גז ולהרגיש 37 טון, מסה עצומה ובלתי נתפסת כמעט כשמגיעים מעולם הפיקנטו, נענים לך בזריזות לא צפויה.

לנסוע על רולס רויס

על הכוח העצום הזה אחראי מנוע דיזל V8 מוגדש בנפח, תחזיקו חזק, ממש חזק, של כמעט 16 ליטר מתוצרת MTU שבבעלות רולס רויס. "כן, אפשר לומר שאנחנו נוהגים ברולס רויס", ל' מאשר בחוסר חשק. והוא מאפשר לאיתן לצבור קצב במהירות על הדרך המשובשת שבה אני מאיץ. מהגובה הזה, בתוך תיבת מתכת נעולה הרמטית ובלתי חדירה, השטח, כל שטח, כמעט מתגמד; המהירות נדמית תמיד איטית מכפי שהמד מראה, 70 קמ"ש מרגישים כמו 30, ואין מכשול או שיפוע שאינם ניתנים להכנעה ללא תנאי. ואני, כמו שאמר פעם טובע מפורסם, מלך העולם.

"הוא נותן לך תחושה של סופרמן", מאשר א', ויודע מה הוא מאשר, בפרט כשאנחנו מתייצבים מול שיפוע אימונים עתיר בורות ובולדרים. מהסוג שגורם לך, בשלב הראשון, לתהות אם זה לא הזמן לסיים בכבוד יחסי את טיול הג'יפים ולוותר על הסתבכות שתסתיים כמעט בוודאות על הצד הלא נכון או בחילוץ. בטיול ג'יפים סטנדרטי זה יהיה גם השלב הנכון לצאת מהרכב ולהתחיל לבחון מקרוב כל בור עצום ובולדר ענק בניסיון להבין האם ואיך אתה עולה על זה או יורד מזה. אבל ת', מפקד שיירה באיתן, חוסך ממני את הצורך. "הנחת היסוד כאן היא שאנחנו באים לטרוף את המעלה, אין צורך לרדת ולהסתכל לאן אתה נוסע. שים הילוך נמוך, גז וסע".

זה בדיוק מה שאני עושה. וזה תענוג לנהוג בשיפוע כזה עם הבהמה העצומה הזאת. אין צורך לחשב איפה לנעול דיפרנציאל אורכי למשל (לא שיש לי מושג מה זה) גם בשיפוע מגוחך, מול עוד סלע עצום. אני רק אוחז בהגה וממשיך לתת גז מתון. קפיצי השיכוך האפקטיביים ובולמי הזעזועים הרכים יחסית חוסכים את הצורך לתמרן ימינה ושמאלה בין בורות ומכשולים אינסופיים אחרים, מהסוג שמאפיין צירים בעזה. גז וקדימה.

זו תחושה מסוכנת ומוטעית, כמובן. "אם אתה לא קורא שטח כמו שצריך ונותן לתחושה של כלי כל-יכול להשתלט עליך, אתה תפספס סיכונים ואתגרים שיש שם למטה, וזה עלול להיגמר רע, והכלי יכול להתהפך וגם עשה את זה", מסביר א'. "דווקא בגלל שאתה יכול לתת גז ולעבור הכל, זה מחייב המון אחריות וחשיבה קדימה, כי טעות הכי קטנה או ביטחון יתר - שמאוד קל לצבור עם הכלי הזה - ואתה הפוך על הצד".

אבל אני לא. לא היום. לא כשל', בכיסא המפקד מאחוריי, צועק עליי בקשר "שמאלה! שמאלה!!" רגע לפני שאני יוצא מסיבוב במהירות נעימה של 50 קמ"ש וכמעט לוקח את כולנו איתי לתהום. לוקח זמן להבין את סדר הגודל של הכלי העצום הזה והמשמעויות של לקיחת פניות. בפרט, אגב, כשפצועים נמצאים בכלי וכל טלטלה מיותרת עשויה להשפיע על מצבם.

זה מסוג הדברים שנהגי איתן לומדים במהלך קורס בן חודש וחצי בביה"ס לניוד מבצעי, ומספר הנהגים הולך וגדל כל הזמן לצד קצב ייצור הכלים, שבינתיים לא עומד בביקוש. "כרגע הכלים בנוהל שמיכה קצרה, כי כולם רוצים אותם", א' אומר. "זה נהיה הגביע הקדוש של התחום". ולא עוזר שגם בכירים בצבא ובמערכת הביטחון רוצים אחד לנסיעות שטח, "כי הוא ממוגן והם לא ייסעו בהאמר סיור, ולשים אותם ב'טיגריס' (רכב שטח ממוגן תוצרת פלסן הישראלית, ר"ש) זה להכניס אותם לקופסת שימורים".

גם אני נרשמתי לקבל אחד, למרות שאני צופה בעיות חניה מסוימות בעיר וגם עליית קטגוריה בתחנה הקבועה שלי לשטיפת רכבים, לצד הוצאות ניכרות על דלק, בהינתן שאיתן זולל בנסיעה מתונה - באזור ה-2,000 סל"ד - כשני ליטר סולר לקילומטר. זה לא יזכה אותו בשום פרס חיסכון, אבל עם מכל של 730 ליטר אני לא צופה בעיות בהגעה איתו לחופשה משפחתית בצפון, וא' גם מרגיע אותי ש"בעולם הרק"מים, יחס של 1 ל-1 הוא לגיטימי".

כך שאני בעניין. מותר לבחור לקוות. יותר מזה: מותר לו לקוות שמתישהו, בזמן הנראה לעין, יווצר בצה"ל עודף מהם מחמת חוסר שימוש והיעדר פצועים לפנותם או לוחמים להכניסם. לפעמים, אתם יודעים, מגיע גם זמן לחתוך לאחור ולחזור הביתה. אפילו לאיתן - בדקתי - יש הילוך אחורי.