כשספורט מוטורי פוגש תרבות - ביקרנו בפסטיבל המהירות של גודווד

לאנשים שנוהגים בלמבורגיני יש מלתחה אחרת משלי, למרות שאני משוכנע שחם להם בדיוק כמו לי. אבל כאן, ו'בכאן' הכוונה לעיר פורטסמות' שהיא הפתח תקוה של אנגליה, הם מסתובבים עם ז'קטים קלים ובהירים התפורים בקפידה מפשתן רך, חולצות לבנות מגוהצות ומכנסי בד בצבע בז'. אני, כמו בשיר של אריק לביא, הלכתי על ג'ינס וכובע. וכפכפים.

ביום הראשון עוד לבשתי חולצה מכופתרת כי ביקשו, שלמחרת הוחלפה בטישירט. ביום השלישי כבר נשברתי והגעתי לפסטיבל המהירות של גודווד עם בירקנשטוק. ממילא כל כך חם, וככה יהיה לי יותר קל לשטוף את האבק אחרי עשר שעות שבהן גמעתי 15 אלף צעדים, בשטחים עצומים שעד לפני כמה ימים עוד צמח עליהם דשא. כן, בפסטיבל שמקדש את המכונית, עיקר התנועה נעשית ברגל.

כשסיפרתי לכמה אנשים שאני עומד לטוס לפסטיבל באנגליה, הם היו בטוחים שמדובר באחד שקשור למוזיקה. או לפחות בעצירה באחת מהתחנות בסיבוב האיחוד של אואזיס. אולי בגלל זה כשנחתי בשדה התעופה הית'רו, ושוטר הגבולות שאל אותי מה מטרת ביקורי בממלכה, עניתי  שהגעתי בשביל פסטיבל מוזיקה.

לא שיקרתי. פסטיבל המהירות של גודווד, המתקיים מאז 1993 באחוזה של הלורד מארץ', הנמצאת במערב סאסקס, בהחלט מציע למבקרים בו שפע של צלילים. רק שבמקום גיטרות-בס-תופים או ביטים אלקטרוניים יש כאן נהמות, צווחות וגרגורים של מנועים חזקים שמנגנים נהדר. וגם הרבה עשן של צמיגים שרופים אחרי עוד סיבסוב ראווה.

כשזה מבוצע כהלכה – וכאן זה מבוצע על ידי הטובים ביותר - זה מסעיר לא פחות מעוד סולו גיטרה. וזה עוד לפני אדי הדלק הממסטלים הנישאים באוויר. הם, בשילוב הבירה שנמזגת ללא הפסקה, מייצרים אצלך חיוך שלא יורד מהפנים במשך שלושה ימים. גם אחרי שחזרת לארץ.

באופן קצת אירוני, הדרך לפסטיבל המהירות של גודווד נמשכת הרבה זמן. כמעט שעה לקח לי להגיע מהמלון  בפורטסמות', ועד לחניון של הפסטיבל. בזמן שעומדים בפקקים אפשר להבחין בשיירה אינסופית של פורשה, למבורגיני, אסטון מרטין, בוגאטי, מקלארן, יגואר וכמעט כל מותג רכב אחר, בעיקר אירופי, שתרצו. כולם ממתינים בסבלנות כדי להיכנס למתחם ולחנות. ואז עושים זאת שוב כשהמקום נסגר לפנות ערב.

ככה שכדאי לקחת בחשבון שפסטיבל המהירות הזה הוא מקום שבו פרט למסלול המרוץ מפורסם המטפס אל ראש הגבעה, כל היתר מתנהל בקצב יחסית איטי. גם כי הולכים המון ברגל, גם כי חם רצח (איפה הגשם האנגלי שמגיע כל קיץ?), וגם כי הפסטיבל הנהדר הזה מתפרש על פני שטח עצום, ואתה לא רוצה להחמיץ כלום.

גודווד הוא אירוע שכל מי שמגדיר את עצמו כאוהב רכב, חייב להיות בו לפחות פעם אחת בחיים. בעצם גם אם הוא מחשיב את עצמו רק לחובב מתקדם או אפילו למתחיל-פלוס בתחום, הוא ימצא מה לעשות כאן, ובקלות. חבר טוב מהמערכת התחנן שאקח אותו איתי בטרולי. לא ארזתי אותו, אבל הוא היה שם איתי ברוחו. בפעמים שראיתי רכב שחשבתי שיעלה אצלו חיוך גם שלחתי לו תמונה. ברגעים שבהם האינטרנט עבד הוא גם הצליח לראות אותה.

זהו קרנבל שפונה לכל מי שמתעניין בדברים שמחוברים לגלגלים ויכולים לנסוע. יש השקות של דגמים חדשים (אני הגעתי לכבוד היונדאי 6N הספורטיבית-חשמלית) ויש אפשרות לשבת בכמעט כל רכב חדש (בתנאי שלא קוראים לו רולס רויס או פרארי). בכל ביתן כאן ניכרת המחשבה על חיבור המותג לכל גיל ומגדר: אצל הונדה אפשר לצלם טריילר לסרט מרדפים בתוך מכונית, באודי יש עמדת לק-ציפורניים ובה כל צבע המוצע בקטלוג של היצרנית ואצל ריינג' רובר יש מסלול מכשולים לילדים.

אפשר לעצור אצל נבחרות הפורמולה 1 העכשוויות ולתרגל את האימונים שעוברים הנהגים, או לקפוץ ולראות את הדגמים שנסעו על המסלול לפני שלושים וארבעים שנה. המכונאים שעומדים שם, ומכירים כל בורג ושסתום בשמם הפרטי, יתנדבו לספר לכם כל מה שהם זוכרים.

ויש גם מתחם ובו סדנאות שיפורים שישמחו לעצב עבורך את מכונית החלומות שלך או למכור את מה שיש להם במלאי (סימנתי כמה אופציות, אבל בגלל שבכולן ההגה היה תקוע בצד שמאל, נשארתי עם האחת שיש לי בבית). אבל, ונדמה שזה סוד הקסם של גודווד, הוא שבניגוד לכל מה שחשבתם או קראתם על הקשר בין מגדר וטיפוסים שאמורים לאהוב מכוניות – כאן מדובר לא רק באירוע הכי מקצועי שיש, אלא גם הכי משפחתי.

זה לא אני אומר. זה מה שמאט, בריטי מאזור סארי, שהגיע עם שתי הבנות הקטנות שלו שאת ראשן הבלונדיני מכסות זוג אוזניות נגד הרעש (כל ההורים האחראים מרכיבים לילדים שלהם כאלו), מסביר לי. זהו הביקור הרביעי שלו בפסטיבל, והוא מתכוון לחזור הנה גם בשנה הבאה. כשאני שואל אותו למה, הוא מספר לי שהוא מגיע לגודווד בגלל האווירה, וגם כי זה אירוע שמאפשר לו ליהנות בפורמט משפחתי ו"עדיין למצוא גם קצת אקשן לעצמו”, הוא מוסיף בחיוך קטן.

לא רחוק ממנו, על הדשא הצונן תחת עץ עצום באחד ממתחמי האוכל, יושבים טומי ודייזי מליטל המפטון, נער ונערה בחופש הגדול, בערך בגיל של האמצעי שלי. הם פותחים את תיקי הגב שלהם ומתחילים לסרוק את מה שהספיקו לרכוש: מדבקות, סיכות, מחזיקי מפתחות וגם פוסטר. כשאני שואל אותם למה הם כאן, טומי, שזו הפעם השנייה שלו בפסטיבל, מסביר שהוא מגיע בשביל האווירה והמכוניות. גם דייזי, שנמצאת כאן בפעם הראשונה, מספרת כמה היא אוהבת את המכוניות וכמה כיף לה. לפי החיוך שלה, היא תגיע גם בקיץ הבא.

הכיף והאקשן האלו אינם זולים. מחירי הכרטיסים לפסטיבל נעים בין 70 ל-270 ליש"ט (300 עד 1,200 שקלים) ליום, וזה עוד הכסף הקטן ביחס לאוכל. בשביל המבורגר, צ'יפס ושתייה תאלצו להיפרד מכמעט 20 ליש"ט (90 שקלים), ושני כדורי גלידה יעלו 8.5 ליש"ט (40 שקלים). המרצ'נדייז בדוכנים ובחנויות יקרים אפילו יותר. עבור כובע של לנדו נוריס, הנהג-כוכב של קבוצת מקלרן בפורמולה 1, יבקשו מכם 40 ליש"ט (180 שקלים), ולסטוושירט הכחול של אלפין שכמעט רכשתי הוצמד תג מחיר של 89 ליש"ט (400 שקלים).

בכל מקרה, לפי מספר השקיות שאנשים מסתובבים איתם כאן, נראה שהמצב הכלכלי בבריטניה מעולה - לפחות זה של המבקרים כאן. אבל יש תמורה לכסף. הרבה מאוד תמורה. כי בסוף, למרות שיש כאן מכוניות עם כנפיים מוגזמות, אגזוזים שמשחררים המון רעש, בתי גלגלים פסיכיים שלא לצורך, וכל מיני קישוטים שלא ישרדו מפגש עם שפת מדרכה, גודווד הוא מקום שמקדש את הקשר שבין האדם למכונה ואת האהבה של הראשון לשנייה.

מי שאחראי לחיזוק ולשימור הקשר הזה הוא הרוזן מארץ', או הדוכס מריצ'מונד. זה בסדר, הוא יענה לשני התארים. מדובר בבריטי חביב למראה עם טעם משובח בחליפות ומשקפיים, שבפעמיים וחצי שראיתי אותו, נראה כמו מישהו שעשה כמה החלטות יותר טובות בחיים מאלו שאני קיבלתי. אחרי שנולד למשפחה הנכונה הוא ייסד את הפסטיבל הזה ב-1993 בנחלה שלו, ששטחה מתקרב לזה של תל-אביב. המטרה הרשמית הייתה להחזיר את האזור הזה בדרום אנגליה לימי התהילה שהוא זכר, כשסבא שלו עוד ישב כאן.

והוא באמת עובד בזה, ההכנסות של הפסטיבל מוערכות בכ-35–45 מיליון ליש"ט (160-200 מיליון שקלים) בשנה - כולל כרטיסים, חסויות, זכויות שידור, מזון, חניה ומרצ'נדייז. כששאלתי את הצ'אט GPT  מה החלק שזורם לכיס של בעל הבית, הוא השיב שבערך כ־5–10 מיליון ליש"ט (22.5-45 מיליון שקלים). מכיוון שלפעמים הצ'אט לא בדיוק אומר אמת, יש מצב שהוא מרוויח גם כפול. וזה לא פסטיבל הרכב או אירוע הספורט היחיד שהוא עורך כאן.

נדמה שכל מי שמגיע לגודווד, עושה זאת לא כדי לדאוג לדירוג האשראי של בעל האחוזה, אלא  בשביל להגשים חלום. ואחד מהם הוא לצפות במרוצי הראווה. במירוצים האלו אפשר לראות, בזו אחר זו, מכוניות שניצחו במירוץ 24 השעות של לה מאן, אגדות פורמולה 1 מהשנים שבהן עוד היו פרסומות לחברות סיגריות ובנטון הייתה חברת אופנה עשירה, מכוניות מרוץ מלפני מלחמת העולם השנייה שנראות כסיגר שמנמן על גלגלים ומפלצות ראלי שצורחות על האספלט המעולה. כולן נוסעות. בין לבין טסות כאן גם מכוניות יוקרה וספורט חדשות, לצד כל מיני חשמליות מסין שתמצאו בכל חניון בארץ.

כשיושבים באחד מהיציעים או כשעומדים מאחורי חומת הבטיחות שלצד המסלול, העשויה מבאלות חציר גבוהות ("היא יכולה לבלום הכל", מרגיע אותי אחד מהצלמים שמחפשים זווית טובה אחרי הסיבוב החצי עיוור), אפשר גם להרגיש אותן. הנוסטלגיה משחקת תפקיד, אבל יש משהו במכונית שאשכרה מייצרת סאונד (ולא מהמחשב והרמקולים, אלא מהמנוע) שמעלה לך על הפנים חיוך מטומטם שלא ממש יורד במשך שלוש ימים.

גם כשמאוד חם. המכונית שקבעה את הזמן הטוב על המסלול במעלה הגבעה ביום הסיום של הפסטיבל, דווקא עשתה זאת בשקט. רומאן דיומה, האיש שנהג בה במטרה להגן על תוארו כאיש הכי מהיר בפסטיבל, עשה זאת הפעם תוך 43.22 שניות עם הסופרטראק החשמלי של פורד.

   שלושה ימים בגודווד הביאו אותי למסקנה הלא באמת מפתיעה, והיא שהטעם שלי במכוניות די חופף לשנתוני הייצור של אוסף תקליטי הוויניל שאני מחזיק בבית. ובמילים אחרות: בין סוף הסיקסטיז לאמצע האייטיז. ימים שבהם ייצרו מכוניות יפות יותר, הגיוניות יותר וגם קלות יותר, שכל אחת מהן כאן עדיין נוסעת – ונשמעת - נהדר. אלו היו מכוניות עם נשמה ופרופורציות מושלמות, שנייה לפני שהטכנולוגיה הגיעה ולמרות שהקלה על החיים, קצת הוציאה מהם את החשק.

בגודווד אפשר לראות המון חידושים ולהבין כיצד ייראו המכוניות בעוד כמה שנים. אל דאגה, גם אם לא התלהבתם מהמראה של מכונית הקונספט של יגואר, ממילא לא תוכלו להרשות לעצמכם אותה כשהיא תגיע לפס הייצור. אבל זהו אירוע שממקסם את ההווה לא רק כדי לראות את העתיד, אלא גם כדי להצדיע לעבר, והעבר המוטורי שהמוצג כאן הוא אדיר, עשיר ומעלה זיכרונות רבים.

מכיוון שחוץ מאת מכונית החלומות שלי חיפשתי בגודווד גם צל ומזגן, הגעתי ביום השני לאחוזה של הרוזן. באופן מפתיע, צמיד העיתונות שלי אפשר לי להיכנס פנימה. טיילתי באזורים שבהם היה מותר, והמשכתי עם השילוט לאזור המכירות הפומביות שבחצר האריסטוקרטית.

אחרי סיבוב בין קלאסיקות מרהיבות כמו פרארי טסטרוסה מודל 1991 או יגואר ספורט מאמצע הסיקסטיז, קלטתי שכרגע מתנהל קרב עיקש על הזכות לרכוש מכונית אחרת, חדשה יותר – מרצדס AMG ONE עם קילומטרז' נמוך עד גיחוך. הרוכש המאושר שקנה אותה דרך הטלפון השכיב תמורתה 2.18 ליש"ט (כמעט 10 מיליון שקלים). הוא בטח ימכור אותה בסכום גבוה יותר בפסטיבל שיערך כאן בעוד שנתיים. אולי אפילו לפני. איפה הוא ואיפה הרוזן רוסי, שעדיין נוהג בכבישים המפותלים של דרום צרפת בפורשה 917 הכסופה שלו מודל 1975, שכרגע אני עומד מולה עם גלידה מטפטפת.

אבל גם מי שלא מחזיק ב-10 מיליון שקלים פנויים, יכול להגשים לפחות חלום אחד בגודווד. לפורמולה 1 – בטח מאז סדרת הדוקו של נטפליקס ובוודאי מאז שנהגים בריטיים כמו לנדו נוריס וג'ורג' ראסל מככבים באליפות – יש כאן נוכחות אדירה. ילדים מחכים בסבלנות בשמש כדי לקבל חתימה מאחד הכוכבים הצעירים שמגיחים מדי פעם ממועדון הנהגים. אחד מהם הוא טומי, שעוד לא חגגו לו בר מצווה. כשאני שואל אותו למי הוא ממתין הוא עונה שלג'ורג' – הנהג של קבוצת מרצדס. עד שג'ורג' יוציא את הראש (והוא לא), טומי מסתפק בחתימה של נהג אחר, צעיר יותר. כשאני שואל אותו מי חתם לו, הוא מושך בכתפיו כרומז שאין לו ממש מושג. גם לי לא.

חצי שעה אחרי אני בדרך לבית הרוזן, ומכיוון שאחרי כמה ימים באחוזה שלו, אני בטוח שהוא ואני כבר עברנו את שלב השלום-שלום, אני מחליט לשפר מיקום, רק כדי לגלות שהיום החליטו להשארי אותי בחוץ. אחרי חצי שעת המתנה, מהרמקולים מתחיל להתנגן The Chain של פליטווד מק, ולקול תרועות הקהל פוסעים על שביל החצץ הכבוש כמה מאגדות הפורמולה 1 הגדולות בהיסטוריה, ובהם ג'קי סטיוארט הסקוטי (בכובע ומכנסיים משובצים כמובן), אלן פרוסט הצרפתי, מיקה האקינן הפיני, נייג'ל מנסל הבריטי ועוד כמה שפחות מרגשים אותי.

הרוזן מחליף איתם סוד, והמנחה שואל אותם על המרוצים שבהם השתתפו, על יריבויות העבר וגם מנסה להוציא מהם כותרת על מה שקורה בענף היום. כולם מפגינים הומור – אולי הודות לאכסנייה הבריטית – אבל ניכר שהם מתרגשים מהמעמד. פרוסט מספר בגאווה שהוא עדיין נכנס לסרבל האדום שלו מלפני שלושים שנה, והוא גם נהג באותה מקלרן אדומה מהימים היפים ההם. הפעם הוא לא ניסה לשבור שיא או לעקוף אף אחד, ועדיין זכה לתשואות אדירות.

כשנהגי העל המיתולוגיים האלו נעמדים על המרפסת של בית האחוזה ומנופפים לקהל, מתקבל פוטו-אופ כמעט מושלם, שרק איירטון סנה ומיכאל שומאכר חסרים בו. התמונה היפה הזו מקפלת בתוכה את הלב של גודווד ואת הסיבה שהפסטיבל הזה מושך בכל שנה כרבע מיליון משתתפים, וגם ששומעים כאן עוד שפות חוץ מאנגלית. גודווד גורם לך להבין למה התאהבת בדבר הזה שנקרא מכונית - לפני שנאלצת להתחיל לשלם על אחת. זה לא היה כדי להגיע ליעד, זה היה כדי ליהנות מהדרך.

הכתב היה אורח חברת יונדאי