למרות שזה נשמע הגיוני ואפילו מתבקש, אי אפשר לעשות איסוף עצמי מעלי אקספרס. בדקתי. אז הבטחתי לילדים שבכל זאת אחפש להם מתנות בבייג'ינג. אלא שבשכונה אליה הגעתי, לא הייתה אפילו חנות צעצועים אחת. מה שכן היה הן המון חנויות צעצועים למבוגרים.
בשכונה הכי טובה של בירת סין, כיכר טיאננמן, צאו ביציאה השלישית ותיתקלו בהמון מהן. חנויות שמציעות למבוגרים עשירים רולס רויס, פרארי, למבורגיני ואסטון מרטין, כאלה. וגם אולם אחד עם סמל פחות מוכר ולצידו כיתוב בסינית שגוגל תירגם לי כ"פרח השמש המוזהב". המכונית שנמכרת בו היא גם המכונית היקרה ביותר ברפובליקה העממית, ומוצמד לה תג מחיר התחלתי של 7.18 מיליון יואן. מיליון דולר בשבילכם, לפני תוספות מחויבות המציאות. חתיכת צעצוע.
הונגצ'י שנמכרת בישראל משהו כמו שנתיים, מגיעה מקונצרן FAW הממשלתי. ואולי אתם לא ממש יודעים את זה, אבל היא ותיקת יצרניות הרכב בסין. את המכונית הראשונה היא ייצרה כבר ב-1958 - סדאן יוקרתית שכיהנה כרכב השרד של הנשיא דאז, מאו צה טונג. המותג, שפירוש שמו בסינית הוא "דגל אדום" - כשמו של עיתון הממשל מאותם ימים - מזוהה גם כיום עם הממשל הסיני ומייצר לא רק מכוניות שבישראל זוכות לשם "רולס רויס סינית", אלא גם את הרכב שבו נוסע הנשיא הנוכחי שי ג'ינפינג. וגם נועם ריין מישראל. זה אני.
בעשורים הראשונים התמקדה הונגצ'י בלימוזינה המפוארת, שיועדה בעיקר לבכירי המפלגה והתבססה בכבדות על קרייזלר אימפריאל. מכונית שאף אחד מכם לא מכיר וטוב שכך. היא לא טרחה להציג דגמים עממיים לקהל הרחב, שממילא לא יכל להרשות לעצמו נסיעה ברכב פרטי.
המהפך, זה שהביא את הונגצ'י לנקודה שבה היא משווקת דגמים חשמליים לנהגים מראשון לציון, התרחש רק ב-2018. עם כל הכבוד למיניבוס המהודר מהאייטיז עם רעיון של שני מנועי בנזין (אחד למזגן), ולדגמים שיוצרו בשנות ה-90 ותחילת ה-2000 על בסיס דגמי אודי, לינקולן וטויוטה, הונגצ'י החלה להתחרות בשוק הרכב הפרטי רק עם ה-H5, משפחתית סדאן פשוטה יחסית שגררה אחריה שורת דגמים עדכניים למדי. ואז גם מכרה יותר. כמה יותר? ובכן, ב-2006 ירדו מפס הייצור לא פחות מ-500 מכוניות הונגצ'י בשנה. אשתקד גדל המספר במעט, ל-400 אלף.
בדרך למעמדה הנוכחי, של יצרנית מהשורה, החליטה הונגצ'י לפני כעשור לחזור למקורות. ומסיבה עלומה היא גם החליטה שחייב להגיע דור חדש למכונית השרד ההיא, שקיבל בהתחלה את השם L5 ועכשיו קוראים לו גולי (Guoli, "מתנת המדינה" בתרגום חופשי). אולי כי מישהו במסדרונות השלטון חשב שזה יהיה נחמד לנסוע במכונית שלא יוצרה בסבנטיז. בכל מקרה, לפני שנתיים היא זכתה לדור שני, מתקדם וגדול אפילו יותר. וכשאני אומר גדול, אני מתכוון לממש גדול. פירוט סנטימטרים מיד.
הבטחתי מידות, אז הנה: בין הפגוש כרום הקדמי לאחורי יש שישה מטרים. פחות 2 ס"מ, בסדר. זה 70 ס"מ ארוך יותר ממרצדס S קלאס לונג. זו מכונית באורך של המסחרית הענקית פיאט דוקאטו. הזהרתי אתכם, ארוך. אז כשאני מתמרן ברחובות הצפופים של בירת סין, עם אוטו צנוע שעולה מיליון דולר, אני זהיר, ומאותגר. לא יודע מה יותר. זהיר זה ברור, מאותגר בעיקר בגלל ההגה הכבד.
וגם כי חצי עיר התאספה מסביב לרכב כדי להצטלם לצידו, כדי לבדוק מי יושב במושב האחורי וכדי לגחך כשהם רואים מישהו מפתח תקווה מאחורי ההגה. טוב, הם לא יודעים שהוא משם, אבל הם בטוחים שהוא לא קשור לאף אחת מהשכונות בסביבה. זה גם קצת מפתיע האמת. כן, בטח, זה רכב שמושך תשומת לב, אני מבין את זה. אבל מדובר באזור שבו יש יותר מייבאך מטויוטה קורולה. ויש הרבה קורולות, ככה שזה בכל זאת כנראה בגלל הנהג. כן, אין ספק.
למרות שבהונגצ'י שכרו בשנים האחרונות את המעצב של רולס רויס (מה שמסביר את המראה של הרולס רויס הסינית שהוזכרה במערכה הראשונה), היאכטה השחורה שמפלסת דרך בתוך ההמון לא הושפעה מהידע שלו. אבל ממש לא הושפעה. כי היא נראית כאילו שלפו אותה משנות ה-50 של האלף הקודם. אל תתבלבלו, זה לא רטרו סטייל. אין כאן פיאט 500 מודרנית שהעיצוב שלה מבוסס על ההיא, או רנו 5 מודרנית עם תווי עיצוב מוכרים. זה לא רטרו סטייל, זה פשוט רטרו. יחידות התאורה העגולות - שכוללות מטריקס-לד מודרני - נראות בדיוק כמו אז. אחת לאחת. גם הגריל העצום שמפריע להמונים לטפס על מכסה המנוע, גם הוא אותו דבר ("סגנון של מניפה סינית", הסבירו לי), ויש גם סמל באדום קומוניזם על מכסה המנוע. רגע, כאן כבר יש חדש כי הוא מתרומם באמצעות מנגנון חשמלי. הופה, כמו רולס רויס.
סביבת הנהג היא כבר שילוב בין ישן וחדש. יש דיפוני עץ מהודרים עם איורים מהתרבות המקומית, שעון אנלוגי ואפילו קשת מתכתית בתוך גלגל ההגה שמפעילה את הצופר. כמו פעם. אבל לצידם יש גם לוח מחוונים דיגיטלי ("12.3) ומסך מגע גדול ("16.2), שכוללים מצלמות היקפיות מצוינות ומערכת לראיית לילה. יש גם מראה מרכזית מבוססת מצלמה, וסביר להניח שיש עוד כמה פיצ'רים מסקרנים שהייתי מצליח לגלות אם המערכת הייתה מוכנה לתקשר איתי בשפה שאינה מנדרינית. עדכון OTA בנושא הזה לא צפוי בקרוב, לנוכח העובדה שהיא נמכרת בסין בלבד. וזה לא ישתנה במהרה.
אותו מעצב ראשי שהגיע מרולס רויס, ג'יילס טיילור, אמר לנו כששאלנו ש"לא הייתי מנסה לקחת את הכרכרה המלכותית ולמכור אותה לבחור בן 24 מדור ה-Z שגר בלונדון או בברלין". נשמע הגיוני כשמציגים את זה ככה. מצד שני, לא העקנו עליו עם השאלה למה לא למכור אותה לכדורגלן ישראלי בדימוס שגר באשדוד. לא חשוב.
כדי לשמר את התחושה הקלאסית, ואולי כדי לא להעסיק את הנהג של הבוס בדפדופים מיותרים, שמרו בהונגצ'י על כמות מפתיעה של מתגים וידיות ששולטים על בקרות האקלים, השמע ועוד. כבר המון שנים לא פגשנו כזה עומס בקונסולה המרכזית, אבל זאת כנראה הדרך לבטא את העובדה שלא מדובר בעוד מכונית להייטקיסטים. הגולי היא קלאסיקה מודרנית. עם ק' מודגשת ומוארת בפונט ענק.
הזיקה הברורה לעולם הישן היא כנראה גם הסיבה שלא תמצאו כאן את הגאדג'טריה המקובלת כמו מסכי תצוגה ליושבים מאחור, מקרר שמפניות או גג פנורמי. יש אפשרות לחלון שמש, אבל רק אם תבחרו בגרסת מצעדים צבאיים שגם מגיעה עם מיקרופונים על הגג מבחוץ. אותה אחת שכיכבה במצעד הצבאי הענק שנערך בבירה הסינית לציון 80 שנה לניצחון על יפן במלחמת העולם השנייה.
בסיס הגלגלים מטורלל (373 ס"מ) וזה אומר שאפשר לחנות עם קיה פיקנטו בין הסרנים של ההונגצ'י הזו, ועוד יישאר מקום. המשמעות היא שהמנהיג לא יוכל לבעוט בגב של המאבטח מלפנים גם אם ממש ישתדל וגם אם הוא ממש גבוה. המרחב כאן כל כך עצום, עד שלא ניתן להגיע לפתחי המיזוג בקונסולה המרכזית כשאתה יושב בכיסא החשוב. לשניים מתוך השישה שמשרתים את היושבים מאחור. שישה פתחי מיזוג גדולים. יש בטח איזה מיני מרכזי בבגאז'.
אבל אין באמת תלונות. בקונסולה שמפרידה בין המושבים מאחור אפשר להפעיל חמש תוכניות עיסוי שונות, והמתגים על הדלת אחראים לכיוון החשמלי של המושבים (ב-16 אפשרויות), ומשענות הראש (4 אפשרויות), ומעבר לחצי שכיבה בלחיצה אחת נמרצת. הניתוק המוחלט מהסביבה מושג באמצעות שמשות כפולות מכל הכיוונים והודות למערכת אקטיבית לביטול רעשים, כזו שתדע להשתיק גם הפגנות סוערות. במידה והמשטרה החשאית לא עשתה זאת קודם.
למרות הממדים העצומים, בתא המטען יש מקום רק ל-280 ליטר. מספיק בשביל המזוודה עם הכפתור האדום ולא הרבה מעבר לזה. שתי מטריות משולבות בתא נסתר שבתוך הדלת החשמלית (כמובן חשמלית) יאפשרו הגנה מטפטופים קונבנציונליים לפני הלחיצה עליו.
כן, יש גם מנוע. בחזית, כמו אז בשנות ה-50, יש V8 שתיין עם צליל בס שחודר איכשהו את הזכוכית העבה. הפעם נלווים אליו צמד מגדשי טורבו, שאחראים ל-382 כ"ס. מצד שני היא שוקלת עם נהג ונוסע ומאבטח כ-3.5 טון, אז לא מפתיע שלמרות הכוח, הזינוק ל-100 קמ"ש לוקח משהו כמו 8 שניות. מצד שני, אם איש השרד צריך לזנק ממש מהר, זה לא ממש משנה אם זה יקרה תוך 6 או 9 שניות. מה שחשוב הוא שהרכב יוכל לעבור דרך קיר בטון ולהמשיך לנסוע. ונראה לי שזו לא מטלה בלתי אפשרית כאן.
ההנעה כפולה והגיר אוטומטי עם 8 הילוכים, חלק להפליא. וגם קצב צבירת המהירות מרשים למרות המספרים הצנועים שעל הנייר. רק קחו בחשבון שהתקן הסיני האופטימי מעמיד את המשחתת הזו על 6.5 ק"מ לליטר, ולכן יש לו גם מכל של 112 ליטר. במפתיע, הנוחות רחוקה מלהיות אבסולוטית. המכונית הזו רכה. ואני מתכוון רכה ממש. כאילו השקיעו מעט מדי במשככים. זה אומר שהאף ממש צולל כשבולמים חזק. וזה גם אומר שאף אחד לא ממש בולם חזק עם המכונית הזו, כי אף אחד לא מפריע לה להמשיך כמה שהיא רוצה.
מתבקש לשאול האם המכונית הזו היא תשובה ראויה לרולס רויס, בנטלי או מייבאך, כי מבחינת המחיר היא עולה בערך כמו שלושתן. אבל זו לא באמת שאלה רלוונטית. היא לא מכוונת לאותו קהל יעד, היא לא אמורה להשיג את אותן מטרות. ותראו מה זה, גם הונגצ'י יודעת את זה. כי תחת המותג הזה מסתובבות בינינו כבר כמה מכוניות מודרניות ומתקדמות בהרבה מהגולי, גם דגמי פאר שקצרים ממנה בחצי מטר, ועדיין ארוכים ממרצדס S קלאס לונג. וזה ארוך. מכוניות שמיישרות קו עם המקובל כיום במערב, אם מדובר בתוצרת סין או לא. ונהגנו גם בכאלה.
העניין הוא שאז, באמצע המאה הקודמת, ספינת הדגל של הונגצ'י נולדה כדי לשרת את המנהיג, אולי גם כמה בכירי ממשל נוספים שהיו בקשר ממש טוב איתו. לשרת את המדינה עם תוצרת שעושה רושם אדיר ומציגה את הקלאסיקה הסינית הכמעט נצחית, שהיא גאוותם של מיליארד ומשהו אנשים כבר יותר מ-70 שנה.
כשחושבים על זה, היא עשויה להעניק לדגמים המודרניים של הונגצ'י משהו מאותה הילה של תרבות ומורשת שיש למותגים ותיקים במערב. וזה בדיוק מה שחסר למרבית המתחרות שלה מסין.
פורסם לראשונה ב- 20.09.25
074-799-1900 
בשיתוף דלהום מוטורס
קבלו ייעוץ מומחה
