איכשהו זה תמיד מתחיל בטלפון שמצלצל בשעת לילה מאוחרת. גם הפעם, עם קידומת גרמנית. על הקו ס', יהודי-הולנדי חביב שגר היום בפרנקפורט. כמו הרבה יהודים שבטוחים בזבת חלב וכל זה, גם הוא שקל פעם לעשות עלייה. זה עבר לו כשהוא קיבל הצעה לנהל את אולם התצוגה של למבורגיני שם. ובכן, ס' שניחן באמת בהמון תכונות טובות, היה בדיוק עסוק כשביקשו לעמוד בתור לגינונים ולנימוסים שכוללים גם סמול טוק והתעניינות מזויפת בשלומם של בני משפחה וסקרנות מביכה לגבי מזג האוויר בתל אביב.
"אני צריך את העזרה שלך", הוא פתח באופן נינוח ומאוד מנומס. "יש איזה אירוע שהחבר'ה האיטלקים מלמבורגיני מארגנים ללקוחות ממש עשירים שעכשיו נוהגים בכל מיני פרארי, מקלארן ומרצדס כאלה. נו, חסרי הטעם עם הכסף החדש", הוא המשיך בצניעות. "זה קורה בקורשבל 1850, החלק הכי גבוה של ההר ואתר הסקי הכי נחשב בעולם פחות או יותר. וזה קורה בסופ"ש הקרוב. בקיצור, כל החבורה האקסקלוסיבית הזו מגיעה בטיסה מציריך. אין לי מושג מי שיכנע אותם לנחות במסלול הנחיתה הזה שהוא הכי מפחיד בעולם בערך, אבל אני מתאר לעצמי שאם הצליחו לשכנע אותם לקנות פורשה 911 טורבו S, כנראה שאפשר לשכנע אותם לעשות כל דבר הזוי ומיותר ככל שיהיה".
בשלב הזה הרחקתי כבר קצת את השפופרת מהאוזן וסימנתי לבת הזוג שזו שיחה שממש אוטוטו נגמרת רק שלא ברור באיזה אופן. "קיצר, אני צריך להביא לשם את שתי מכוניות ההדגמה שלנו, אורוס ורוולטו, בחניה של מלון אנאפורנה או K2, אחד מהשניים, עוד לא נסגר. שניהם מרחק יריקה מהמסלול המצחיק שעליו הם ינחתו עם חדרים שסודרו להם ב-2,000 אירו ללילה. אבל הנהג שלי חטף שפעת כי הוא הסתובב קרוב מדי לתיירות שוויצריות באיזה בר מעופש. לונג סטורי שורט, אתה צריך להחליף אותו".
"תן לי לחזור אליך עם העניין הזה, יש כאן קצת בלגן, אתה יודע, ישראל", אמרתי אוטומטית וסגרתי את השיחה בשעה 22:17 בדיוק.
עכשיו מה, למבורגיני היא לגמרי החלום הרטוב של מאות מיליוני נערים מחוצ'קנים וגם של גברים עם כרס של גיל 45. אני אף פעם לא התרשמתי ממנה. בעיקר דחה אותי המראה המוחצן.
החלטתי להתגבר על דחייתי ובכל זאת הסכמתי לקחת מס' את המפתחות של הורקאן לפני כמה שנים. בייבי-למבו שהרגישה יותר כמו חתול מסורס ששוכב מול תנור בחורף ופחות כמו שור זועם עם תאווה להרביע את כל העיר, שלא מפסיק לתזז ולנגוח בכל דבר שהוא לא קיר בטון. וגם אם כן, לא נורא. אתם יכולים להבין מזה שגם הקצת חשק שהיה לי לנהוג במכוניות החברה, הצטמק לכלום. והריטואל הקבוע היה שבכל פגישה שלנו ס' מציע לי לנהוג באחת, אני מסרב, הוא נעלב ולי לא ממש אכפת.
אבל לא רק שהפעם ס' ביקש טובה מפורשת, משהו שהולנדי גאה לא עושה כלאחר יד אלא אם כן ממש כלו כל הקיצין. וגם, הרוולטו אמורה להיות משהו אחר. היא אמנם ממשיכה שושלת של דגמי קצה אקזוטיים שהתחילה במיורה (המדהימה), המשיכה בקונטאש, וממנה לדיאבלו, למורצ'ילאגו ולאוונטדור, שאותה היא מוציאה כעת לגמלאות. כמו הקונטאש, ובשונה מהאחרות בשושלת, גם שמה לא קשור למלחמות שוורים. משמעות השם רוולטו - בתרגום מאוד חופשי - היא "משולב". והכוונה היא לבנזין וחשמל, נו, היברידי. זו מכונית ספורט ראשונה של למבורגיני שמשתמשת בקוקטייל שמאפשר, למרות תקנות זיהום האוויר, לשמר 12 צילינדרים צווחניים. וזה כבר ממש עושה לי את זה.
ב-22:18, אולי קצת לפני, סימסתי לס' שישלח לי את ה-PNR של כרטיס הטיסה, והזכרתי לו שמחלקה ראשונה אהובה עליי יותר מהכיסא האחרון ליד השירותים. אה, ועוד דבר. "אני נוהג ברוולטו, אתה ב-Q7. סליחה, באורוס".
קשה לחשוב על מכונית שנראית יותר כמו מטוס קרב מהרוולטו שמסתכלת עליי מלמטה בחניון השמור של הסוכנות. אף מחודד וממש קצר כי אין באמת צורך לשים משהו מתחת למכסה הקדמי, חוץ מקורות מעיכה למקרה של תאונה וגם איזה תא קטן ולא ממש חשוב. מאחורי הקוקפיט זה סיפור אחר, סיפור של מנוע בעיקר. מדובר בחתיכת מתכת עצומת מידות עם צינורות וסעפות ומשטחי אלומיניום וכבלים. ובגלל שמדובר בלמבורגיני, ובגלל שמדובר באיטלקים שחצנים, היחידה הזו לא תוכננה להיות רק חזקה אלא גם מאוד אסתטית. וזה בלשון המעטה. כי אם לומר את זה בלי להקטין, מדובר בחתיכת מאסטרפיס ויזואלי. וזווית המבט הכי שווה במנוע היפהפה הזה, היא דרך המראה המרכזית. וכשהוא לוהט, ופולט אוויר חם מעלה שמטשטש מעט את התמונה, זה מזכיר מראה של מפלט מטוס קרב שנייה לפני שהוא ממריא. תענוג.
אם כבר להתפייט על כמה שהמכונית הזו שווה, בניגוד לכמה וכמה מאחיותיה, כאן יש ים של מערכות לייעול זרימת האוויר, כולן עם תפקיד ואף אחת מהן אינה סתם זיוף. עד כדי כך, שהרוולטו מצמידה את האף במהירות בכוח גדול ב-33% מלפנים ולא פחות מ-74% מאחור לעומת האוונטדור המוחלפת. כולל צמד כונסי אוויר עצומים בצד, פלוס צמד צינורות פליטה ענקיים מאחור וכמובן גם ספוילר מתרומם חשמלית. אני קצת מאוהב, ולכן מקיף אותה פעם ועוד פעם. כשאצא מהחניון אגלה שהמבטים שהיא מושכת מסתם עוברי אורח ניתנים להגדרה בטווח שנע בין הערצה לסגידה. אז נכון שכמו כל אחיותיה למשפחה היא לא מכונית לטיפוסים צנועים שסולדים מתשומת לב, וכבר הבנתם שבדרך כלל אני לא מת על זה, אבל הפעם לא אכפת לי. ההפך.
אבל אין לא יותר מדי זמן ויש לי יותר מדי קילומטרים לפניי. משהו כמו 800 פחות או יותר. המטרה היא להגיע ליעד לפני ארוחת ערב. לא בגלל משהו, חוץ מהעובדה שהיא תוגש לאורחים המפוצצים בכסף מיותר (וגם לי, שאין לו שום דבר מיותר בכלל) ב-1947 שבאל בלאנק. שלושה כוכבי מישלן, ארוחת טעימות ב-450 אירו, לפני טיפ שאני בטח לא מתכוון לתת. אז יאללה, זזים.
למושב הנהג אני נכנס דרך הדלתות האלה שנפתחות למעלה וגורמות לי בכל פעם להרהר מחדש כמה פעמים הייתי דופק אותן בתקרה הנמוכה של החניון מתחת לבית. עכשיו, אני מזכיר לעצמי שכדי למנוע פדיחות ביני לבין עצמי, קודם מכניסים את התחת, אחר כך את הרגליים. סוף סוף בתוך המושב התומך ומולי לוח מחוונים דיגיטלי גדול ("12.3) מסך מגע מרכזי קטן ("8.4) שאמור לאפשר את הפעלתן של מערכות מיותרות לגמרי, כמו רדיו. יש גם מסך נוסף לנוסע/ת שמאפשר לפקח על המהירות. עוד נחזור אליו.
גישת תפעול הרוולטו מגיעה היישר מעולמות מטוסי הקרב. היא המכונה HOTAS (בעברית זה אומר: ידיים על מצערת והיגוי, ובלועזית Hands On Throttle And Stick). כדי להשיג אותה צופפו את המפסקים החשובים על ההגה. יש אחד מרכזי בצבע אדום לשליטה במצבי נהיגה - "סטרדה" שזה נורמלי, "ספורט" שזה דיר באלאק ו"קורסה" שזה תחזיק חזק כי השתגעתי. יש גם מצב Città ("עיר" באיטלקית) שמשכנע את המערכות לעבוד רק על חשמל. זה טוב בשביל לצאת מהחניה בבוקר בלי לעשות התקף לב ללואיג'י הזקן מקומה 8, וזהו בערך. יש עוד שלושה מתגי שליטה למערכת ההנעה ("טעינה", "היברידי" ו"ביצועים"), יש מתג לאווירודינמיקה ועוד אחד לנוקשות המתלים ולהתאמה אישית. עובד יופי וקל גם בנהיגה מהירה בכבישי אלפים צרים ומפותלים כשקאררה S מחליטה להידבק למפלט שלך.
בחזרה ל-HOTAS שדואגת שלא יהיו מנופים רגילים לאיתות, אורות או מגבים. כל אלו מופעלים מההגה עצמו. סידור שצריך להתרגל אליו, כמו גם לשילוב לרוורס שמתבצע באופן דומה בעזרת ידית שמזכירה מנגנון היפוך דחף במצערת של מטוסי נוסעים. אתם יודעים, רעש המנוע החזק הזה שמשולב בהאטה חריפה ונבלע בתוך מחיאות הכפיים של נוסעים אסירי תודה לטייס המשועמם שהנחית אותם זה הרגע בנתב"ג. רוצים לעבור להילוך קדמי? מושכים את מנוף השליטה הידנית בהילוכים מימין להגה. אל תתבלבלו, זה עלול לעלות לכם ביוקר.
עוד מילה על המושבים הספורטיביים. אלה במכונית שבה אני נוהג כרגע הם מסוג המוגדר "נוחות". זה אומר שהם אכן תופסים יופי את הגוף ומונעים ממנו ליפול ימינה או שמאלה תחת עומס G קיצוני, אבל יש כאן אפשרות לכיוון חשמלי של התמיכה הצידית של הגב והירכיים. בבאקטים הטהורים שמוצעים כאופציה מופחתת תשלום אין את הפטנט הזה. מה שיש במקום הוא מתכון לכאבי גב מובטחים שיגיעו בתוך עשר דקות אלא אם כן השם שלכם מסתיים בוורסטאפן.
כך או אחרת, תנוחת הנהיגה מצוינת, ממש לא כמו למבורגיני של פעם, עם טווח כיוון נדיב מאוד להגה. גם שדה הראייה לפנים ולצדדים מצוין, אפשר אפילו לראות משהו לאחור כדי לצאת מהחניה בלי להותיר חריצי מגע על הדלתות.
מאחורי שני המושבים יש מקום לתיק גולף, בתא המטען הקדמי אפשר לדחוס בערך טרולי ממש קטן. אגב, יש שם גם שקע טעינה שאף אחד מהלקוחות לא ישתמש בו, ולכן מן הסתם הוא חבוי ומבויש מתחת למכסה ונמצא הרחק מאוד מהעין ומהישג יד. גם ככה מנוע הבנזין טוען את הסוללה הקטנטונת למצב מלא בתוך שש דקות. בשונה מהאוונטדור, כאן יש מערכות בטיחות וסיוע לנהיגה כולל בלימה אוטונומית, שמירת נתיב, בקרת שיוט אדפטיבית והתרעת שטח מת. ידה ידה. חוץ מהבלימה האוטונומית, אף אחת מהן לא מעניינת במיוחד.
מתג ההתנעה ניצב מתחת לכיסוי אדום, והופך את הפעולה לטקס מאכזב עבורי. היברידי היברידי, אבל לשמוע שקט מוחלט אחרי התנעת 12 צילינדרים של למבורגיני, זה קצת כמו לשמוע את סולו הגיטרה השני של דיוויד גילמור ב-Comfortably Numb עם סאונד טרנזיסטור שיוצא משני רמקולי פוקאל גראנד אוטופיה שמונעים על ידי זוג מונובלוקים של מקינטוש. אם לא הבנתם את המטאפורה הזו, לא נורא. היא באמת קצת מיותרת. אבל את הרעיון הכללי אנחנו מאמינים שתפסתם.
אפרופו 12, בשונה ממערכות ההנעה ההיברידיות בפרארי ובמקלארן המתחרות (הנחותות, ברור שנחותות...), למבורגיני החליטה שהכבוד מחייב לשמור על מספר הבוכנות מייצרות הכוח. כך שהיא לקחה את היחידה מהאוונטדור, בעצמה חתיכת מפלצת יפהפייה ומקסימה, ושינתה בה קצת איברים פנימיים כמו בוכנות חדשות שמאפשרות יחס דחיסה גבוה יותר, וגם מערכת תזמון שסתומים שמאפשרת נשימה עד 9,500 סיבובים לדקה. 800 סל"ד יותר אם תהיתם. היחידה הזו גם קלה ב-17 ק"ג, וחזקה ב-45 כ"ס, עם מספר סופי לא עגול אבל מאוד מרשים של 825 כ"ס. זה לא הכל.
מנוע הבנזין נעזר כאן בלא פחות משלושה מנועים חשמליים, כל אחד בהספק גבוה יותר מבטויוטה קורולה שלכם (149 כ"ס). שניים מחוברים לגלגלים הקדמיים ומאפשרים הנעה כפולה עם הכוונת מומנט מלפנים, בשונה מקודמותיה שבהן ההנעה הכפולה הושגה בצורה מכנית על ידי גל הינע. השלישי ממוקם בין מנוע הבנזין לתיבת ההילוכים החדשה (8, כפולת מצמד), שמוצבת מאחורי המנוע ולרוחב הפלטפורמה. זה מאפשר מערכת הנעה קומפקטית יותר, שבתורה מעניקה מקום להתקנת מסיט אוויר ענק. ויחד עם הצבת הסוללה בין הנהג לנוסע, זה דואג גם לחלוקת משקל מאוזנת יותר (56-44 לפנים-אחור לעומת 57-43 באוונטדור).
אז הסוללה הקטנה (3.8 קוט"ש) נותנת לי כמה קילומטרים בודדים של נסיעה חרישית ומאוד מוזרה. אבל כשאני יוצא לאוטובאן מספר 5 עם הפנים דרומה, אני מעביר את בורר הנהיגה ל"סטרדה" וזוכה לתרועת הערכה מגמדי המיחשוב בלמבו, שלאות שמחה משגרים חתיכת פיצוץ למפלטים. תרועת הקרב מאחור כל כך עוצמתית שהיא עלולה להלחיץ את מי שלא מוכן לה. שזה כל אחד ברדיוס של 250 מטר, כולל זה שאוחז בהגה. בעצם, בעיקר הוא. כדי להפיג את הסטרס אני מתעסק קצת בתצוגה ומארגן לי מידע קבוע של טמפרטורת שמן ומים. נכון שיש לפלא ההנדסי הזה חותמת גרמנית, אבל עדיין לא מנומס ללחוץ לפני שמגיעים לטמפרטורת עבודה. וגם לא חכם.
טמפרטורת השמן והמים הגיעה לטווח האופטימלי, ויצא שהנתיב השמאלי פנוי, והגיע הזמן לשחרר לאספלט גרמני משובח את כל 1,015 הסוסים שאני מחזיק קצר מתחת לרגל ימין.
מתארגן במושב קצת יותר טוב, מעביר בורר נהיגה ל"ספורט", דופק כמה הקלקות במנוף השמאלי ואודרוב. עכשיו תראו. איך אומרים בספניולית, זה ממש לא הרודיאו הראשון שלי. נהגתי על כמעט כל מכונה שיש לפרארי, מקלארן, אסטון מרטין ופורשה להציע. גם זינוק מעמידה ל-100 קמ"ש ב-2.5 שניות - למרות שתמיד ירשים אותי תיאורטית ומעשית - כבר לא באמת שומט לי את הלסת.
אבל זה לא אותו הדבר. כאן, השילוב בין זמינות הכוח המיידית של הסוסים החשמליים יחד עם האופי ההיסטרי של המנוע האטמוספרי מפלצתי תאב הסל"ד, מייצר אירוע מגלקסיה אחרת. הזמן שעובר בין שיוט רגוע ב-100 קמ"ש לדחיפה חזקה בגב גם ב-250 קמ"ש כאילו יש לך עוד כמה מאות בדרך, מעיף את המוח לכיוונים שהוא לא מכיר.
אגב, זה קורה בערך בזמן שלוקח לכם לקרוא את המשפט האחרון, רק שזה מלווה בקונצרט ווקאלי משותף שבו עושים יד אחת הפילהרמונית של וינה, ראמשטיין, מטאליקה ו-AC/DC, רק בדיסטורשן פסיכי.
זה צליל ייחודי שאף רמקול לא יצליח לחקות ולזייף. וזה צליל שגורם לי לדחוף את המנוע עוד יותר גבוה, גם כשלא ממש צריך. עין על מד הסל"ד היא חובה, כי המנתק מגיע מהר מהצפוי ובהתחלה אני נתקל בו פעם אחר פעם, עד הצלחת התזמון. כל זה עם העברות הילוכים סופר מהירות בשילוב קליק מכני מחרמן.
בשלב הזה אני מרגיש, למעשה יודע לבטח, שחייבים לעשות כאן איזה אתחול מוח. תארו לכם סרט עם עלילת מתח מורכבת ומפותלת בשפה שאינה אנגלית ובלי תרגום שרץ קדימה במהירות כפולה. בלתי אפשרי לעקוב אחרי העלילה. או שאני פשוט זקן מדי.
אנחנו חוצים את הגבול לשווייץ ומרגיעים במהירות עם המהירות. העם הזה, עאלק ניטרלי עם בנקים שיעשו עסקים גם עם הגרועים שבנציגי האנושות, ייתן לך דוח מהירות חגיגי גם על פלוס 5 קמ"ש מהמותר. וגם על פחות מזה. אל תשאלו איך אני יודע. הדבר האחרון שאני רוצה עכשיו, הוא להסתבך עם הרשויות המקומיות כשאני יושב בתוך למבו ירוקה שאינה שלי. למזלי, האלפים מגיעים בזמן והטיפוס מעלה מאפשר לי להתחיל להתעסק בחלקים שאינם רק מנוע וגיר והאצות של F18 על הנימיץ.
את הבסיס למכונית הזו מעניקה שלדת קרבון חדשה וקלה כמובן. גם תת השלדה הקדמית עשויה מקרבון, ולדברי למבורגיני היא קלה ב-10% וקשיחה ב-25% מזו של האוונטדור, אבל באמת שלא אכפת לי. מערך המתלים תוכנן מחדש עם עצמות עצה כפולות בכל פינה, מוטות מייצבים קשיחים יותר (ב-11% מלפנים וב-50% מאחור), עם בולמי זעזועים אדפטיביים שמבטיחים שיפור משמעותי בנוחות. נו, נוחות. שמעו למבורגיני, תעשו טובה ותפסיקו להשתמש בתואר הזה, בסדר?
מה שמזכיר לי. כדאי מאוד לזכור להשתמש בליפטר - מערכת שמרימה את אף הרכב - בנסיעה בעיר, וגם אז לא בטוח שתצליחו לעבור מעל כל פסי ההאטה בלי להשאיר צלקות על מסיט האוויר הקדמי ועל הלב הפרטי שלכם שימות קצת כשישמע את הכחחחחחחחח הזה של חיכוך קרבון ואספלט מלמטה. על כל העסק מנצח מחשב ניהול מערכות דינמי חדש שעונה לשם החביב LDVI, או Lamborghini Dinamica Veicolo Integrata, אם אתם בעניין של לערב הורים.
הרוולטו אינה מכונית קטנה, אבל בעיקר אינה צרה. עם משהו כמו 2 מטר בין מראה למראה היא חתיכת דבר שצריך להשחיל בין פניית אלפים אחת לאחרת. וכן, זו קלישאה מהזן הנחות ביותר אבל הנה - היא מתכווצת סביב הנהג וגורמת לו להרגיש שהיא קטנה בהרבה. זו ממש לא למבורגיני של פעם, שור זועם שמנסה להעיף אותך מהאוכף, בלי ראות ובלי רגש. וגם לא מהעבר הקרוב, שניסתה לנתק את הנהג. זו מרגישה כמו מכונית-על אמיתית שהונדסה וכוילה על ידי מקצוענים. איזה יופי וכיף לי.
ההגה מדויק ומהיר (ב-10% מהאוונטדור), וגם משדר לידיים כמה אחיזה יש מלפנים, מאפשר לווסת את מידת ההפניה הנדרשת כדי לנשק את שיא הפנייה. וזה אחרי שאתה משגר אותה לתוך הפנייה בדיוק של מילימטרים ובעזרת היגוי אחורי שמסייע, אבל גם מעניק תחושה טבעית ומאוזנת. יש הרבה יותר אחיזה בחרטום ממה שזכרתי בלמבו ישנות, גם בגלל מערך המתלים החכם, גם בגלל המחשב המדויק, וגם כי יש כאן יותר גומי וצמיגים ייעודיים מבית ברידג'סטון פוטנזה ספורט שפותחו במיוחד עבורה. הם גם מסייעים להאטה שמסדרים דיסקים קרמיים תקניים עם קאליפר 10 בוכנות עצום מלפנים.
עם הנעה כפולה מתקדמת וסופר יעילה אפשר לפתוח מצערת מוקדם יותר, לשמור את בקרת היציבות חיה אבל במצב מאולחש, ולהרגיש איך הגומי העצום מאחור מאבד קצת אחיזה ומסחרר טיפונת את הזנב. על מסלול מוג'לו או אימולה הייתי מנתק את הבקרה כי אפשר, כאן אני מעדיף את רשת הביטחון הרחבה שהיא מעניקה. עוד פנייה ועוד ישורת ועוד מעבר הרים ועוד 100 ק"מ שעברו מתחת לצמיגים בזמן סנסציוני. מניח שיש לי אליבי טוב לעובדה שפיספסתי 10 שיחות מס' שרק התקשר לבדוק אם הבייבי הירוקה שבדרך ללקוחות עשירים עדיין בחיים. לא עניין פשוט בהתחשב במחיר של 600 אלף אירו באירופה, לפני תוספות.
אני מגיע לקורשאבל בדיוק בזמן למקלחת מהירה, ג'ינס נקי, חולצה מכופתרת ומשהו שנראה כמו בלייזר מעל, לוקח את הלמבו שלי וקופץ למסעדה המובטחת. עשירי לוזאן ומיליארדרי בריסל כבר מסתובבים במקום הקטן עם אולדפשן ביד ובוטוקס בפנים כאילו רכשו את המקום. לא שזה צריך להיות קשה במיוחד עבורם. הם לא ממש רואים אותי, ורק אחד מהם שקיבל טיפ מס', מתקרב ושואל איך עברה הדרך, איך המכונית ואיך החוויה.
תראה, אני אומר לו. זו מסעדה של שלושה כוכבי מישלן. אין יותר מזה, זה הטופ. נו, הוא שואל, איך זה קשור לרוולטו? קשור, אני אומר. בשבילה צריך לאפשר גם ארבעה וחמישה. שלושה כוכבים לא מספיקים.
074-799-1900 
בשיתוף כלמוביל
קבלו ייעוץ מומחה
* אני עדיין בתקופת למידה של התוכן באתר וייתכנו טעויות
