בממשלה, בתעשייה ובחברות החדשנות מנסים לפצח איך מצמצמים פליטות בלי לעצור את המשק. בין תשתיות, רגולציה, מחזור סוללות ודלקים חלופיים, ברור לכולם שהדרך עוד ארוכה
משק בית שקונה רכב חושב בדרך כלל על המחיר, על הנוחות ועל הפקקים. אבל מאחורי יותר מ-3 מיליון כלי רכב שנעים על כבישי ישראל עומדת גם שאלה רחבה יותר: מה המחיר הסביבתי. לפי נתונים בינלאומיים, התחבורה אחראית לכ-23% מפליטות האנרגיה בעולם, ובישראל חלקה בזיהום אפילו גבוה יותר. ומי אמור לספק את הפתרון?
רונית אשל, מנהלת אגף אקלימטק ותעשייה בוגרת ברשות החדשנות, אמרה כי הטכנולוגיה כבר קיימת במקרים רבים, אבל הדרך ליישום עדיין מורכבת. "יש מאות חברות סטארט-אפ שעוסקות בטכנולוגיות מתקדמות בעולמות התחבורה, וכ-40% מהן עוסקות בטכנולוגיות שנועדו להפחית פליטות ברכבים", אמרה. "אבל הדבר המשמעותי ביותר שיאפשר את פריצות הדרך הבאות הוא אתרי ניסוי, היכולת לקחת את הטכנולוגיה ולהדגים אותה בתנאי אמת"
רון אייפר, מנהל חטיבה לאנרגיה מקיימת במשרד האנרגיה, חידד את גודל הבעיה. "בישראל משק התחבורה הוא המשק המזהם ביותר, והוא כבר עקף את משק החשמל", אמר. לדבריו, כ-30% מהפליטות בישראל מגיעות מתחבורה, וכ-40% מצריכת האנרגיה של המדינה הולכת לתחום הזה. "הפתרון מספר אחד הוא מעבר לתחבורה ציבורית, אבל גם מעבר לתחבורה חשמלית שדורש תשתיות חשמל בהתאם".
איתי חיון, סמנכ"ל טויוטה, הצביע על שלושה חסמים מרכזיים במעבר של התחבורה לחשמל: משאבים, משק החשמל והצרכן. "יש רכיבים שנמצאים היום במחסור עולמי, בעיקר חומרי גלם למצברי מתח גבוה ולמנועים חשמליים", אמר. "בנוסף, יש שווקים שבהם חשמל עצמו הוא מוצר במחסור, ויש גם שאלה עד כמה הצרכן מוכן לעבור לטכנולוגיה חדשה". לדבריו, טויוטה דוגלת בפתרון ביניים: "רכבים היברידיים ופלאג-אין הם שלב מעבר. העתיד הוא אפס פליטות, אבל עד אז צריך פתרונות ישימים כאן ועכשיו".
עמיר בן-דוד, מנהל אחריות תאגידית ותוכנית שברון סטודיו בישראל, הזכיר שהמעבר לתחבורה ירוקה מתחיל גם בשאלה איך מייצרים אנרגיה. "המעבר של ישראל מגז טבעי במקום פחם ונפט הוא זה שהביא להפחתת הפליטות במשק החשמל", אמר. לדבריו, שברון סטודיו נועד לחבר בין מחקר, יזמות ויישום. "יש בישראל הרבה חוקרים והרבה יזמים, אבל לא תמיד החיבור ביניהם קורה. הרעיון הוא לקחת מחקרים, לחבר אליהם יזמים וללוות אותם עד לשלב הניסוי בשטח".
ליאור רייזר, מנכ"ל BRI, טען שצוואר הבקבוק המרכזי הוא דווקא חוסר הוודאות. "היכולת של המדינה לתכנן לטווח ארוך היא המפתח", אמר. "אם מנהל צי רכב לא יודע אם בעוד שנה יוטל מס גבוה בהרבה על רכב חשמלי, הוא לא יקבל החלטה מושכלת". החברה שבראשה הוא עומד מקימה מפעל בניר-עם למחזור סוללות של רכבים חשמליים. "אפשר למחזר כ-90% מהסוללה, ובעיקר לשמור בישראל מתכות נדירות כמו ליתיום, קובלט ומנגן", אמר. "זה גם מהלך סביבתי וגם אינטרס אסטרטגי".
לצד חילוקי הדעות על הקצב הנכון, בפאנל הייתה הסכמה על הכיוון. אייפר קבע כי "אין צעד יותר משמעותי שמדינת ישראל יכולה לעשות מבחינת התייעלות אנרגטית ממעבר לתחבורה חשמלית", בעוד חיון הדגיש כי "גם מי שעובר בינתיים להיברידי כבר עושה צעד גדול להפחתת פליטות". אשל סיכמה כי לצד אחריות אישית ומדיניות ממשלתית, "לטכנולוגיות יש את האימפקט המשמעותי ביותר", ואייפר הוסיף כי בסופו של דבר "הכיס ידבר" — ככל שהחשמל יישאר זול משמעותית מהדלק, יותר ישראלים יעברו לרכב חשמלי.