עשו את זה קודם - ההמצאות הגדולות בתעשיית הרכב

תעשיית הרכב אוהבת לחדש. או ליתר דיוק, סוכני הרכב באולמות התצוגה אוהבים לספר לכם עד כמה המכונית שאתם עומדים להוציא עליה את מיטב כספכם, מאובזרת בכל טוב. מערכות בטיחות מתקדמות, מצלמות שחוסכות את הצורך לסובב את הראש בחניה ותצוגה עילית ממש כמו במטוס קרב. אבל אל תטעו. למרות מצג השווא הזה, מבריק ומרשים ככל שיהיה, מדובר באחת מהתעשיות האיטיות והשמרניות ביותר מבחינת חידושים, שבמקרים רבים מציגה תכונות חדשות רק כשהיא ממש חייבת, ורק כשזה מספיק זול עבורה.

תחשבו על זה. לפתח מכונית חדשה לוקח משהו כמו חמש עד עשר שנים. זה נצח בעידן שבו סמארטפון חדש או מקרר חכם או שבב מתוחכם או מיקסר שיודע לזהות את זן האבוקדו, מפותחים בתוך שנה. כי במכונית - מוצר לא רק הרבה יותר יקר אלא גם מתוחכם ומורכב - הכל צריך להיות מתוכנן בקפידה. ולהיבדק היטב, ואז להיבדק שוב, ואז עוד פעם אחת, בשלל תנאים ותרחישים. כי בטיחות מעל הכל, וגם אמינות זה דבר שלא הולך ברגל. לגלות שהסוללה בשואב האבק האלחוטי שלך שבקה אחרי חצי שנה זה מבאס, לגלות שהסוללה ברכב החשמלי שלך לא מספקת יותר אנרגיה באמצע כביש 6 כשמשאיות דוהרות ב-130 קמ"ש, זה יותר.

אבל יש צד שני למטבע האמינות והשרידות וההקפדה. כי השמרנות המובנת הזו לעיתים מפספסת המצאות טכנולוגיות מדהימות, ולעיתים היא משתמשת בהן אבל מחליטה שהמשך הפיתוח יעלה יותר מדי כסף, ייקח יותר מדי זמן, לא יתעלה לרמה גבוהה מספיק שתאפשר להפוך אותה לסדרתית לאורך עשרות שנים. אבל ההמצאות האלה היו, ומזמן, ועכשיו גם תופסות כותרות כי קִדמה וכל הג'אז הזה.

בקיצור, צללנו להיסטוריה העשירה של החיבור בין טכנולוגיה לארבעה גלגלים, וגילינו עולם שלם של פיתוחים שנשמעים כאילו המציאו אותם בעידן המודרני, אבל בעצם היו קיימים הרבה קודם לכן, אבל מחסור בתקציבי פיתוח, שמרנות או כשלי שוק, הובילו לכך שייקברו במגירות מאובקות למשך דורות. את חלקם אתם מכירים ממש טוב.

רכב חשמלי: גם סבא צעיר מדי להכיר

אי אפשר לפתוח כתבה כזו מבלי להזכיר את הפספוס הכי גדול של תעשיית הרכב. כנראה לא הייתם מנחשים, אבל כשהגיע הזמן להיפרד מהסוסים ולהפוך את הכרכרות לכלי רכב ממונעים עצמאית, רבים חשבו שהכרכרה הנפוצה תהיה חשמלית. יצרניות רכב מראשית המאה ה־20 כמו בייקר אלקטריק, דטרויט אלקטריק וקולומביה ממש ייצרו מכוניות חשמליות מבוססות סוללות, בדיוק כמו ה־BYD או הג'ילי שעומדת לכם כרגע בחניה. והרוכשים התאהבו מיד: בהשוואה למכוניות בנזין, המכוניות החשמליות הציגו עליונות ברורה אפילו אז, הודות ליכולת התנעה עדיפה - מתג במקום גל ארכובה שדרש ידיים של סוור חסון בנמל אשדוד - לנסיעה שקטה וחלקה וגם לאמינות טובה בהרבה.

וגם, מכוניות חשמליות כללו פחות רכיבים, הן היו פשוטות וזולות יותר לייצור והפכו ללהיט בקרב שוכני ערים הודות לאמינותן. וגם בקרב נשים, כי הן לא מעמיסות שקי מלט על גבן, ומעדיפות התנעה קלה. כשהנרי פורד חשף את המודל T, המכונית הראשונה בייצור סדרתי, הוא זכה תחילה ללעג בגלל ביצועיה העלובים, הרעש והרעידות והאמינות הנחותה. טוב נו, פורד דווקא צחק אחרון, הודות למחיר נמוך כפועל יוצא מפס הייצור שהמציא, אבל גם תגליות נפט עצומות בטקסס שהוזילו דרמטית את עלות התדלוק וטווח הנסיעה העדיף, שניתן להארכה בקלות לעומת טעינה ארוכה של רכב חשמלי.

מסע שיווק אגרסיבי וכושר הייצור האדיר, שסייע לפורד למכור את המודל T במחירים נמוכים בהרבה מהמתחרות החשמליות, ותמיכה של לובי הנפט בהקמת תשתית תדלוק ענפה, הובילו לשינוי בדעת הקהל עד לשנות ה-20 ולהפיכת החשמליות לבעלות תדמית מיושנת. יעברו עוד כמעט 80 שנה נוספות עד שגאון שיווק בשם אילון מאסק יצטרף ליצרנית זעירה בשם טסלה, ויהפוך אותה למקדמת התדמית הגדולה ביותר של החשמליות המודרניות. למרבה הצער, זה ייקח לו פחות משני עשורים כדי להרוס לעצמו את המוניטין האישי והמסחרי, ולאפשר לסינים לעקוף אותו בסיבוב. אבל זה כבר סיפור אחר.

תחנות החלפת סוללות: אל תודו לשי אגסי

לפני קצת יותר מעשור וחצי, משקיע ישראלי בשם שי אגסי, פרץ לתודעה עם חברה בשם "בטר פלייס" וחזון מסקרן וחדשני לכאורה: במקום לחכות שעות ליד עמדה עד שהסוללות של המכונית החשמלית שלכם יתמלאו, למה שלא תיסעו לתחנת טעינה ופשוט תחליפו אותם בסוללות שמולאו מראש. גאוני וחדשני, נכון? אז זהו, שלא כל כך. תחזרו אחורה יותר ממאה שנה, ואותו רעיון בדיוק לא רק נהגה, הוא אפילו יצא לדרך בסערה.

זה התחיל בחברת מוניות ניו יורקית, שהשתמשה אז במכוניות חשמליות - זוכרים את הסעיף הקודם בכתבה, אלו שהקדימו את הבנזין? נכון, אלו. בחברה שנקראה "חברת הרכב החשמלי" חיפשו פתרון חדש לבעיית הטעינה שמשביתה את המוניות לשעות ארוכות, שבהן הן לא עושות כסף, ומצאו אותו במה שנראה כמו פרק מתצהיר המשימה של בטר פלייס.

בכתבה שפורסמה בשנת 1898 במגזין הרכב "עידן ללא סוסים", החידוש ההוא מתואר כך: "ההטענה והפריקה (של הסוללות) מתבצעות באופן כמעט אוטומטי", הסביר המגזין כבר לפני 128 שנה. "הכרכרה נוסעת לאחור אל שולחן הטעינה, הסוללה נשלפת החוצה ומוחלפת".

ההליך, אגב, ארך כשלוש דקות בלבד - מהיר אפילו בהשוואה לתחנות ההחלפה של בטר פלייס, וגם אלו המודרניות יותר של ניו למשל. אז למה זה לא הצליח? הסיבה, וסליחה שאנחנו מאשימים אותך שוב, הנרי פורד, היא אותה אחת שהרגה את הרכב החשמלי: מכוניות הבנזין ותשתית התדלוק שלהן בתמיכת לובי הנפט, היעדר התקדמות בפיתוח סוללות בעלות קיבולת גדולה יותר, והשאר הוא היסטוריה - שחוזרת לשימוש בהדרגה רק בימינו אנו.

מראה על הדלת: מי בכלל צריך את זה?

לפעמים יש רעיונות נהדרים על הנייר, אבל דווקא הטכנולוגיה היא זו שמעכבת בעשרות שנים את היישום. קחו לדוגמה את מראות הצד. אתם יודעים, אלו שאתם שוכחים להתבונן בהן לפני שאתם עוברים נתיב בלי לאותת או שכיוונתם לא נכון ופיספסתם את העמוד עד ששמעתם אותו מועך לכם את הפגוש האחורי. אז מסתבר שלא רק אתם חושבים שהן די מיותרות, גם מעצבי הרכב של שנות ה-50 ניסו להיפטר מהן.

בין הדוגמאות הבולטות ביותר לכך היו כמה מדגמי התצוגה המרהיבים בעידן הזהב של יצרניות הרכב האמריקאיות. זכורות במיוחד GM פיירבירד 2 מ-1956 וביואיק סנטוריון מאותה שנה, שהציגו את החזון לעתיד המכונית: במקום מראות גדולות, לא אווירודינמיות ויקרות לתיקון, מסכים שמקרינים את הנעשה מאחור בסיוע מצלמות. נשמע מוכר במיוחד אם אתם קוראים את המוסף הזה תוך כדי נהיגה באודי e-tron (במקרה כזה - זהירות, משאית!), או לא יכולים לחכות כבר שהרעיון ימצא את דרכו למכונית הבאה שלכם.

אז למה לקח ללקסוס, אקספנג, יונדאי, אודי ורבות אחרות כל כך הרבה זמן לנסות את זה שוב? חלק מזה הוא לובי יצרניות המראות. סתם, אין דבר כזה: הסיבה פשוטה הרבה יותר - הטכנולוגיה שמאפשרת להתקין מצלמות קטנות וחסינות מספיק, עם מסכים קטנים, קלים וברורים מספיק, פשוט לא הייתה זמינה לפני 70 שנה.

יצרניות הרכב אולי רצו חידוש כזה, אבל נדרשו פיתוחים רבים בתחום האלקטרוניקה, המסכים והמחשוב, עד שהמערכת תהפוך לאמינה וזולה מספיק. וגם עוזר שהחקיקה בנושא, שדרשה מראות פיזיות ופיגרה שנים אחרי הטכנולוגיה, הדביקה את הפער. ובינינו, כל מה שיש לתעשייה להציע גם כיום בנושא של מראות-מצלמות, לא באמת ראוי.

רכב אוטונומי: לא לנהוג כבר בסיקסטיז

אם החזון של ג'נרל מוטורס מ-1956 היה מתגשם, הייתם יכולים לנסוע במכונית שלכם בלי לנהוג בה כבר 70 שנה. היצרנית האמריקאית, אז בשיא הכוח שלה כגדולה בעולם, חשפה בתערוכת הרכב "מוטורמה" חזון לנהיגה אוטומטית בכבישים מהירים. כן, ממש כמו זה שהגיח לבסוף רק בשנים האחרונות במכוניות המתקדמות ביותר. אבל מה, בניגוד למכוניות האוטונומיות כיום, החזון של GM היה להסתמך על תשתית שיתקינו הרשויות, שיתקשרו עם המכוניות ויאפשרו להן לזהות את מיקומן בכביש. קוראים לזה תשתית לרכב, וניחשתם נכון - זה כמעט לא יצא לפועל בשום מקום בעולם, למעט כבישי ניסוי מצומצמים מאוד בעיקר בסין - בגלל היעדר מימון מהממשלות, שלא הקצו לכך משאבים והעדיפו להשאיר פיתוח טכנולוגיות כאלו למגזר הפרטי.

אז במקום החזון למכוניות מונחות כביש, בשנים האחרונות אנחנו מקבלים מכוניות "חכמות": מזעור המחשבים מאפשר הכנסת כוח מחשוב אדיר לכל מכונית, חיישנים זעירים וקלים ומצלמות מתקדמות מאפשרים למכונית לזהות סיכונים בסביבה, הולכי רגל, אופניים, עצמים ומכוניות אחרות, וגם סימוני תשתית כמו צביעה בכביש, שלטים ותמרורים. התוצאה היא המכוניות האוטונומיות שמתקרבות בקצב מהיר לייצור סדרתי, ובינתיים החצי-אוטונומיות שיכולות לנהוג עם נהג מפקח בתנאים מסוימים, שאפשר כבר לקנות אפילו בישראל.

תצוגה עילית: הטובים לטיס

בתחילת שנות ה-2000 זו הייתה אחת התוספות החמות בתעשיית הרכב: תצוגה עילית. כזו שמקרינה על השמשה הקדמית מידע חיוני, כמו מהירות הנסיעה או אפילו הנחיות ניווט מדויקות. רבים לא זוכרים זאת, אבל הטכנולוגיה הזו - שהגיעה לתעשיית הרכב ממטוסי הקרב של הסיקסטיז, וליתר דיוק ממטוס הקרב בלאקברן באקניר מ-1961 - קיימת בתעשיית הרכב עוד משנות ה-80.

מיד עם חשיפתה במטוסים, בתעשיית הרכב נדלקו על הטכנולוגיה, ופצחו בשורת ניסויים להטמעתה במכוניות. רק ב-1988 מכונית ראשונה הציעה את האבזור שנראה כיום כמעט סטנדרטי ברכבי יוקרה, גרסת מרוץ של האולדסמוביל קאטלס סופרים. כיום, המערכות הללו מתקדמות בהרבה, כולל מציאות רבודה והרבה יותר מידע שמוקרן היישר בקו הראייה שלכם.

מנוע היברידי: עוד לפני טויוטה

בתערוכת טוקיו 1995, טויוטה הדהימה את עולם הרכב עם חידוש טכנולוגי מרשים: הרכב ההיברידי. כדי לחסוך בדלק ולזהם פחות, מנוע חשמלי הצטרף לראשונה למנוע בנזין, והשאר הוא להיט מכירות אדיר והיסטוריה. נכון? אז זהו, שלא ממש. ההיסטוריה של מכוניות היברידיות החלה עוד ב-1900, כשהמכוניות הן עדיין חידוש ובעלי סוסים עוד לא איבדו (לגמרי) את הפרנסה בתחום כרכרות הנוסעים.

פרדיננד פורשה, כן - ההוא שייסד את ה-911 - חשב על רעיון מבריק לרכב ממונע עתידני: הלוהנר-פורשה. פרדיננד, אז צעיר בן 25 שעבד בחברת התחבורה האוסטרית יאקוב לוהרנר, בחר לחבר בין מנוע בנזין לבין מנועים חשמליים בתוך הגלגלים, ובכך המציא לא רק את המכונית ההיברידית הראשונה, אלא גם את החשמלית עם המנועים בתוך גלגל הראשונה.

ההמצאה ייתרה את הצורך בתיבת הילוכים והפכה את המכונית לחסכונית ויעילה יותר. למרבה הצער, היא גם הפכה אותה ליקרה מדי לייצור, והרעיון נזנח כמעט מיד. וגם נשכח לעשרות שנים. למעשה, רכב אב הטיפוס הושמד וחזר לחיים רק ב-2007, לאחר שפורשה החליטה לייצר מאפס, לפי התוכניות המקוריות, אב טיפוס נוסף. הפרויקט ארך ארבע שנים ומוצג כיום במוזיאון של החברה בשטוטגרט.

מכונית מימן: תא הדלק שלא מתממש

אחת ההמצאות העתידניות ביותר של ימינו היא כמובן מכונית המימן. נדמה שכבר כמה עשורים מבטיחים לנו שהנה, ממש בקרוב, ננהג במקום במכונית בנזין מזהמת או מכונית חשמלית מבוססת סוללות עם טווח בעייתי, ברכב מימן שמשלב את הטוב משני העולמות: מהירות התדלוק של הבנזין והיעדר הזיהום של החשמליות. אלא שבינתיים, החזון התממש באופן מאוד חלקי. בעשור שעבר, טויוטה הייתה הראשונה בעולם שהציגה מכונית מימן ייעודית - המיראי. גם היא לא באמת הייתה ראשונה, שכן יונדאי הקדימה אותה בשנה עם גרסת מימן ל-ix35, עם מערכת הנעה דומה: תא דלק שמפיק אנרגיה חשמלית מתגובה בין מימן ממיכל יעודי לחמצן מהאוויר, עם תוצר לוואי של אדי מים זכים.

אם הבנתם את הכיוון שלנו עד כה, אז בעוד שתי החלוצות הללו רבות מי הראשונה, התשובה הרבה יותר פשוטה: אף אחת. הרעיון הגיע הרבה קודם לכן מה-GM אלקטרוואן, רכב שיוצר עם טכנולוגיה שפותחה עבור תאי הדלק של נאסא, זו מהטילים לירח. זה היה ב-1966, אבל GM לא ממש הצליחה להפוך את הרעיון המרשים לרכב שיהיה כלכלי באמת לייצור.

תוסיפו לזה מחסור בתחנות לתדלוק במימן, ולמעשה נשארנו כיום כמעט באותה נקודה: טויוטה משווקת עדיין מיראי עם הנעת מימן, אבל במספרים זניחים ומחיר אסטרונומי. אז לפחות כאן העתיד עדיין לא באמת הגיע.