שיט, זה לא קורה לי, אני ממלמל לעצמי. לפני חמש שניות גלגלתי באיטיות את גלגל שמאל הקדמי על אבן גדולה, כמו בטריליון הפעמים הקודמות ביום המוזר הזה. אלא שהפעם זה שונה. התאורה המביכה של הגרנדיר לא גילתה לי שחתיכת הסלע הקדמוני הזה צבר קרח. תיכף אגלה את זה לבד. בינתיים נודע לי שהגלגל החליק הצדה. עכשיו, זה לא נורא בדרך כלל כי מהירות הנסיעה הייתה איטית מקצב הליכה לרופא השיניים לצורך עקירה. ראשון בגיר, טרנספר ב-Low, איזי. בדרך כלל זה לא נורא. העניין הוא, שבדרך כלל אני לא מוצא את עצמי לבד בסביבות 23:00, בחושך מוחלט למעט שתי אלומות אור צולעות מפנסים מאובקים.
וגם, אני לא אמור להיות מופתע מהחלקת גלגל קלה בשטח, רק שאף פעם לא מצאתי את עצמי על שביל ברוחב האוטו עם משהו כמו חצי מטר אקסטרה, כשתהום מטורפת - אבל ממש מטורפת - ממתינה משמאל, וקיר בן 300 זיליון שנה מעיק עלי מימין. אה, וגם כי אף פעם לא החלטתי כמו אידיוט מושלם להתחיל בשעות הצהריים עצמאית, ללא ליווי, ללא מפה וללא קליטת GPS, נסיעה בציר תנועה מאתגר. כמובן שהייתי גאון והבאתי צלחת סטארלינק, כי אין כמו תקשורת לוויינית כשאין סלולר. והייתי אפילו עוד יותר גאון ושכחתי לארגן לעצמי ב-5 דולר חיבור מתאים לשקע החשמל.
ויש עוד פרט קטן. המסלול נקרא מסגרת לבנה, על שם אחת השכבות הגיאולוגיות המדהימות של הקניון הזה. יורדים אליו במערך מרהיב של פניות צפופות, מורד (וגם מעלה, אבל ממש קשה) שמוביל למסלול מאתגר גם עבור רכבי שטח קשוחים אולדסקול, Anti Woke מדרכות.
הריינג'ר הג'ינג'י שעונה לשם ג'ייק ומחמם את הכיסא מרופד פרוות הגריזלי במרכז המבקרים "האי שבשמיים", כיוון אותי לשביל בחיוך כשאני קלטתי בו גם איזו קריצה מוזרה. עכשיו, אני לא שופט, אבל במקור חשבתי שמצאתי חן בעיניו. בדיעבד אני מבין שהקריצה הזו לא הייתה עבורי, אלא לכיוון ריינג'ר אחר במשרד. ויש להניח שאחריה גם הגיע משפט כמו "תבדוק שיש מספיק דלק בג'יפ. 20 דולר שמתישהו בלילה מקפיצים אותנו לחלץ את הדביל הזה".
הגיוני. נכנסתי בסביבות הצהריים למסלול שטח קשה שנמרח לאורך 170 ק"מ עם כל אתגר עבירות שאתם יכולים להעלות על הדעת, וגם כמה שלא. עם חצי מיכל דלק, שני חטיפי מארס, שני תפוחים ובקבוק מים. מסלול שמומלץ לשריין עבורו יומיים, לפחות. ולא, יא מתחכמים, אין אפילו יציאה אחת מסכנה בדרך. עד הסוף או כלום.
את העובדה שאני בצרות הבנתי כבר לפני שלוש שעות, כשרק החל להחשיך. עד כמה אני בבעיה גילתי רק עכשיו. פתחתי את החלון וראיתי רק חושך. פתחתי את הדלת בזהירות, ועדיין רק חושך. הדלקתי פנס יד וזיהיתי רק תהום. בערך 10 ס"מ מהצמיג השמאלי הקדמי. זה שהחליק כמו כלומניק על האבן. זאת אומרת, את התהום כמובן שלא ראיתי כי לך עכשיו תציץ בכלום. אבל בהתחשב בסביבה שבה אני מסתובב כבר שעות ארוכות, חלק קטן מהן בשלב שעוד אפשר היה לראות מה קורה מימין ומשמאל ולא רק לקלל את חסרונו של הירח, ידעתי שאני כנראה רחוק את אותם 10 ס"מ מגיב אור טייק 500 עד 900 מטר של שום דבר מוחלט שבתחתיתו יש רק מוות כואב אבל מהיר.
וכשאני צמוד לצלע הימנית שחובקת את התוואי המתפתל של נהר הקולורדו, על שביל שאין לי מושג אם המדרגה הסלעית הבאה שלו תהיה מאתגרת מדי, בשעה שבה מזמינים דרינק אחרון בבר לפני שהולכים לישון, זו לא הרגשה נהדרת כל כך. יכולתי כמובן לסמוך על כושר נהיגת השטח השנוי במחלוקת שלי, אבל יכולתי גם לקחת כיוון אחר לגמרי. כי לפחות בעניין אחד לא פישלתי בכל האירוע הבעייתי הזה. בן הלוויה שלי למסע בדד, זה שהבטחתי לעצמי לפני שלוש שנים, וברגעים אלה אני כבר שוקל להתחיל להצטער על כך, הוא אינאוס גרנדיר. שם מוזר, מאוד. אבל סיפור מדהים, ממש.
סיפור לידתו של רכב השטח הזה שמרגיע אותי כבר משהו כמו 2,500 מייל ועוד נטוי מיכל הדלק, הוא אחד הייחודיים, המקוריים ויוצאי הדופן בתעשיית הרכב. לא רק המודרנית של היום, אלא בכלל. אחד, ג'ים רט'קליף, סר ג'ים ארתור רט'קליף בשבילכם חסרי המעמד, הוא מיליארדר בריטי. האיש השני הכי עשיר בממלכה המאוחדת שעשה נהרות של כסף כמייסד של חברת הכימיקלים עם השם הלא קליט בעליל אינאוס. הוא כל כך עשיר, ויש לו 40 מיליארד הוכחות לעושר הזה, וחלקן שימשו אותו לרכישת 25% ממנצ'סטר יונייטד, שנמצאת בחוב של יותר ממיליארד פאונד ומשלמת ריבית של 50 מיליון מדי שנה. כזה פאקינג עשיר. יותר חשוב לענייננו, הוא גם מעריץ גדול של לנד רובר דיפנדר. נו, הרכב המרובע חסר החן, העידון והכוח שמציע את תנוחת הנהיגה הגרועה בהיסטוריה המוטורית בשילוב נוחות נסיעה של מכבש.
עכשיו, לנד רובר הפסיקה לייצר את הדיפנדר המקורי בתחילת 2016 ושלחה אותו לבית אבות של מתכת מוטורית. כי יש גבול לכמה אפשר לשווק בעידן המודרני כלי עם בעיות בטיחות, אמינות וזיהום קשות, במחיר מופרך לחוואים בסקוטלנד עילית ואירלנד תחתית. המחליף תוכנן להיות - ואכן היה ועודנו - גרסה מודרנית, גדולה, כבדה, מתוחכמת, נוחה ויקרה ובעיקר נטולת כל קשר למקור האייקוני. חוץ מהשימוש בשם.
רט'קליף לא אהב את הרעיון וכמיליארדר בעל החלטות פיננסיות שנויות במחלוקת (ע"ע יונייטד), החליט לוותר על זר פרחים להנהלת החברה כאות הערכה להחלטה המתבקשת, ובמקום זה הוא שלח הצעת רכישה לזכויות הייצור לדיפנדר. זאת אומרת, הוא רצה לקנות פס ייצור, כלים, חלקים, הכל. בלנד רובר החליטו להשיב בנימוס להצעה, והציעו לו לחפש מישהו אחר שינענע אותו מעדנות.
האגדה מספרת שרט'קליף לא נעלב בשלב זה, והוא שלח הצעת רכש משודרגת ליצרן שגם ככה הבין זה מכבר שעתידו אינו מובטח, וזה בלשון המעטה. הפעם התשובה שהגיעה הייתה כנראה קצת פחות מנומסת, והמיליארדר נשלח לאלף עזאזלים. טוב, עכשיו כבר הייתה תחושת עלבון מסוימת. אתם לא מכירים תחושה כזו, גם אני לא. היא שייכת רק לעשירים מופלגים שמסוגלים לומר "אני מבין אתכם. עכשיו תסתכלו רגע על האצבע האמצעית של ידי הימנית, ותתכוננו".
כך שבמקום לקנות איזה דיפנדר ישן ולהפוך אותו לחדש לחלוטין בסדנה מקצועית שתפרק אותו עד הבורג האחרון, ותרכיב מחדש אחרי צביעה ועם מנוע V8 בחזית, סר ג'ים קפץ לפאב. אחרי הכל, אין כמו פיינט של גינס להרגיע מיליארדר סוער. הפאב המסוים ההוא שוכן במרחק כמה צעדים מהייד פארק, ברחוב קובלד בבלגראוויה. קוראים לו גרנדיר. ושטר ה-5 פאונד שעליו צייר רט'קליף את הסקיצה הראשונה לרכב שטח קשוח ובעל יכולת על שאותו הוא מתכוון בכל מקרה לייצר, עדיין מוצמד שם לתקרה, מסתבר.
כשבלנד רובר הבינו שקצת קשה לאיים על רט'קליף, וגם שהוא לא ממש מתרגש כשאומרים לו לא, וגם שיש לו את כל הכוונות בעולם באמת ללכלך את הידיים (נו, נגיד) ולבנות סוג של הומאז' מודרני לדגם העתיק והלא יעיל בעליל שלהם, פנו הבריטים הגאים אבל הלא מאוד מתוכחמים לבית המשפט בבקשת סעד. הטענה שלהם כנגד סר ג'ים הייתה פשוטה עד מביכה: "זה נראה יותר מדי כמו שלנו". ואתם יכולים לומר מה שאתם רוצים על בתי המשפט בבריטניה, אבל בצדק פואטי הם דווקא מאוד מאמינים. והקביעה הייתה שהצורה של הדיפנדר לא יכולה לחסות תחת ההגדרה של "יצירת אמנות ייחודית". במילים אחרות, אם מישהו מעוניין לבנות קופסה מרובעת על גלגלים ולהוסיף לה חלונות וצמיגים, הוא יכול. את התוספת "אבל אנחנו ממש לא ממליצים", החליטו להסיר ברגע האחרון מהתמלול.
ארבע שנים מאוחר יותר אנחנו כבר ב-2020, והגרנדיר הראשון מוצג. אז הרעיון בריטי, אבל מערכת ההנעה גרמנית, מנוע 6 צילינדרים בנזין או דיזל בנפח 3.0 ליטר של ב.מ.וו עם תיבת הילוכים של ZF שמחוברת תמיד ליחידות האלה. את הסרנים החיים משכו מחברת קארארו האיטלקית, שמתמחה ברכיבי תמסורת והנעה לכלים חקלאיים. מגנה שטייר האוסטרית, מהחברות המפורסמות והמוערכות ביותר בתכנון ופיתוח רכבי שטח (מרצדס G קלאס, למשל), תכננה את שלדת הסולם. הייצור? במפעל בהאמבך, צרפת, של מרצדס בעבר, זה שהיה אחראי להרכבת דגמי סמארט.
130 אבות טיפוס בנתה החברה שהקים ג'ים קשישא, ולפי פרסומים שונים הם תפרו קרוב ל-2 מיליון קילומטרים מסביב לגלובוס כולל מינוס 44 צלזיוס בצפון שוודיה ו-44 פלוס בספרד, בתנאי שטח קשים כמו הסהרה במרוקו ומסלולי העבירות המפורסמים בהר Schockl הסמוך לגראץ, מי שנחשב לרוביקון טרייל האירופי.
היה רק עניין אחד קטן, המחיר. האינאוס גרנדיר שמיוצר בשתי גרסאות עיקריות – אחת קשוחה, ואחת יותר קשוחה ומאובזרת - עולה בארה"ב בערך כפליים מג'יפ רנגלר רוביקון, פי 1.5 מפורד ברונקו, יותר מדיפנדר 110 חדש עמוס במערכות אלקטרוניות לעזרה בנהיגה ופינוק בתא. זה הרבה כסף. בישראל תתכוננו לשלם עליו בייבוא מקביל, כי ב-UMI מחזיקים בזיכיון אבל גם בצבר החלטות שיווקיות לא ברורות, משהו כמו 600 אלף שקל.
24 שעות לפני האירוע הלא משמח בעליל של תקיעה במרחק נשימה מתהום באמצע הלילה לבד ובלי מושג, הגעתי ל-Moab, יוטה. לפני זה קדמו כמה ימים בקולורדו המושלגת מאוד, אבל אחרי שתפרתי עוד 65 מייל רק כדי להגיע לשער ברזל גדול ונעול, זה שמוביל למעבר הרים אימתני שלא עברה בו מפלסת שלג בשלושה חודשים האחרונים, ולכן אפשר לשקוע בו עד מעבר לגג ויגלו אותך רק בחודש יוני, החלטתי שחודש ינואר קצת קשוח מדי בדרכים, וכדאי לרדת קצת מרום ממוצע של מעל שלושה קילומטר. יוטה היא ממש מעבר לגבול, מואב היא שלוש-ארבע שעות נסיעה בסבבה, גם בלי לעצור בכל חנויות הוויד שמפוזרות בכל חמישה קילומטר לאורך הדרך. אז מואב, בירת הג'יפאות העולמית. המקום בו לומדים לנהוג על וויליס 48 ומקבלים רנגלר חלוד לקולג'. סתם, אף אחד לא הולך לקולג' במואב. כולם עובדים בחנויות להשכרת מפלצות שטח גדולות שיכולות לדלג על מעלה עשוש כאילו היה היציאה מהחניון בקניון רמת אביב, לא כשיש פקקים באזור. וגם בחנויות למזכרות שכולם מוכרות כובעי בייסבול עם לוגו של ג'יפ, וגם בחנויות שיפורים לג'יפים.
הרכב היחיד שמככב ברחובות מואב ושאינו רנגלר על מגוון צורותיו הלא מחמיאות, הוא טויוטה לנד קרוזר 80. להגיע לשם עם אינאוס גרנדיר בצבע תכלת עם נגיעה אדומה לחלקי שלדה שונים זה להיות מוכן לשמוע "בן אדם, גם אם אתה עיוור צבעים מותר לך ליהנות מרכב שטח". כשזה מגיע משתי נערות בנות 60, זה לא נעים. ובכלל, להיכנס עם הגרנדיר לתחנת דלק במואב, זה כמו להגיע עם צעיף "הפועל חיפה, מלחמה" ליציע הקופים הירוקים בסמי עופר. כמו להגיע לוותיקן עם כאפיה. כמו להיות סאחי בברנינג מן. הבנתם.
אז חוץ מצבע תכלת, הגרנדיר שלי נראה כמו, שוק, הלם ותדהמה, כמו לנד רובר דיפנדר שמישהו החליט להפך אותו לקצת אחר. אותו מבנה קופסתי מזוהה ויעיל לנהיגת שטח, עם שטחי חלונות גדולים וסרחי עודף - זה המרחק שבין אמצע החישוק לקצה הפגוש, שאחראי בין היתר ליכולת לטפס בלי לגרד את חצי רצפת הרכב או להשאיר פגוש שוכב על החול - קטנים. במקרה הנהדר שלי יש גם סולם טיפוס לגג, וזה יעיל במקרים מסוימים שלא נדון בהם עכשיו, וגם נראה קשוח לאללה. ואיך לא, גלגל חלופי שמחובר לדלת האחורית שבעצמה נפתחת לשניים. יכול להיות שמישהו עלול לחשוב שיש השראה עיצובית ממרצדס G קלאס. יכול להיות שהוא יעשה למישהו נעים בתאי הזיכרון ויעלה מהאוב רכב שטח ישן של טויוטה. הרעיון ברור. קופסה על גלגלים. באופן אישי אני אוהב את זה, אבל לומר שנתנו כאן יד חופשית למעצב קריאטיבי כדי שיחליט על מראה החרטום למשל? זה כבר ללכת רחוק. פרצופו של גרנדיר נראה כאילו סר ג'ים ביקש מנתיניו לעצב את הסקיצה שצייר אחרי כמה שוטים של בושמילס באותו פאב היסטורי.
בפנים זה לא שונה מהותית. זאת אומרת, שונה מאוד מדיפנדר ישן, אבל לא ממה שהייתם עשויים להניח שתמצאו שם. אזור מטען נדיב מאוד, ספסל אחורי נוח. מכאן זה כבר מורכב יותר. וטוב שכך. האלמנטים הצפויים כמו בורר ההילוכים המוכר של ב.מ.וו, וגם המעבר בין הילוך כוח נעול להנעה כפולה רגילה לכביש, ממוקמים היכן שצריך. אבל מישהו החליט שהשראה ממטוסי נוסעים זה דבר. והוא צדק. זה רעיון ממש טוב. ולכן יש ערימה נהדרת של מתגים בקונסולה הקדמית, אבל גם על התקרה, מכל סוג ומין שלא תבייש ספיטפייר קלאסי. זה נראה מעולה, וגם עובד לא רע בכלל. גם מד הגובה והמצפן המכאני. יש גם מסך מגע (איך לא יהיה ב-2026?) ואפשרות לתצוגה ייעודית מכל מיני סוגים, בעיקר כזו שמדבררת את השטח. נהדר. ויש גם לוח מחוונים זעיר ולא נוח מאחורי ההגה, ויש גם צופר כפול. אחד שעושה באמת רעש, ואחד שנשמע כמו צופר של אופניים. זה כבר השלב שבו למישהו ממש שיעמם.
מתחת לכל הטוב הזה מסתתרים צמד סרנים חיים, קלאסיקה קשוחה לשטח שקיימת כיום רק בעוד שני מתמודדים יחידים: ג'יפ רנלגר שעדיין נמכר כאן וסוזוקי ג'ימני שנמכר רק במדינות בלי תקינה קשוחה. יש לזה יתרונות עצומים (תיכף), אבל החיסרון הראשון והגדול מכולם שממנו אי אפשר להתעלם, מתבטא בכביש עם תחושה מעורפלת בהגה גם בישרה ואופקית. נדמה כאילו הקשר בין ההגה והגלגלים מתבצע על ידי כמה רצועות ספגטי. יד חזקה וזרוע נטויה נדרשת כאן כדי שלא לסטות יותר מדי. וזה מעייף. כן, אבל בשטח אתם לא רוצים שום דבר אחר. לא אם אתם מתכוננים להגיע לקטע טכני, קשה ותובעני. שם מסדרים הסרנים החיים מהלך מתלה ארוך משמעותית, וזה גם נוח יותר וגם מאפשר לטפס ולגלוש ולהחליק קלות מאבן גדולה בלי ליפול לתהום. זה מאפשר גם לשמור על מרווח גחון קבוע מהקרקע, תוך תחושת חוסן שאין שניה לה.
לזה מצטרפת הנעה כמו בלנד רובר הקלאסי. כפולה קבועה עם ידית מכאנית לנעילת דיפרנציאל מרכזי ושילוב להילוך כוח. נכון, זה דורש לאמץ כמה שרירים משניים בזרוע, וגם קצת רגש כדי לשלב כמו שצריך, אבל לא צריך להמתין שנתיים עד שמנוע חשמלי כלשהו יואיל בטובו לבצע בשבילנו את העבודה. קליק-קלאק וזה בפנים. ועל הדרך אתם מרגישים גם גבריים יותר, חלק מהעניין.
לא הכל מאמץ שרירים כן? יש אלקטרוניקה, אבל לא יותר מדי. בדיוק מה שרשם הריינג'ר בכניסה לפארק. בקרת יציבות ומשיכה, ABS ומערכות בטיחות אקטיביות (בלימה אוטונומית והתרעת סטייה מנתיב), שאת כולן ניתן לנטרל בשטח. אבל אין "מצב שטח" שמחפה על כישורי נהיגה נמוכים. לא חביבי. כאן אתה צריך לנהוג כמו פעם, עם הידיים והרגליים, עם קריאת שטח ועם מקסימום ריכוז. אין כאן קפיצי אוויר ומחשבי ניהול תנועת משככים שיעזרו. פשוט אין. ובגלל שכל המכלולים מכאניים, ריכוז נכון מאפשר לדעת בכל רגע נתון איפה נמצא הגלגל, ובאיזו נקודה על הסלע הוא חונה. אלא אם הסלע מכוסה בקרח, תיכף נחזור לשם.
באותו הקשר בערך, הגומי הסטנדרטי של הגרנדיר הוא BFG AT, מהצמיגים הפופולריים בקרב ג'יפאים אמיתיים. וגם כאלה שמתחפשים. הם מולבשים על חישוקי "17 מברזל כמובן, כי אחרת איך תיישר את העקמת באמצעות פטיש גדול? רק שהוא בקוטר של כמעט "32. אם זה לא אומר לכם הרבה, דלגו. אם כן, אז אתם בטח יודעים שלמסלולי שטח בבריטניה וגם בארץ, זה די והותר. רק שלפני בערך שעתיים של נהיגה עברתי שלט גדול שממליץ לתקל את המסלול עם גלגלי "37 ענקיים. זה לא רק כי בארה"ב בכלל ויוטה בפרט מאמינים שמה שיותר גדול גם יותר משמח. יש לפורמט הענקיסטי הזה חשיבות מכרעת בהתמודדות עם שטח מאתגר. כי ככל שהצמיג גדול יותר, כך קל לו יותר לטפס על מדרגות סלע אכזריות שנולדו והתעצבו כאן במשך מאות מיליוני שנים, וגם בורות וחריצים זקנים באותה מידה ואכזריים לא פחות לחלקי רכב תמימים. כשהאמריקאים מגדירים את רמת הקושי במסלול שטח, הם עושים זאת באמצעות גובה הצמיג. סיפור אמיתי.
לא אהבתי את הרגע הזה. המסע הארוך באינאוס התכלת תוכנן עבורי בשנים של פנטזיות, עם מטען לא קל של דרישות. רובן באזורי ההתמודדות עם האני, קלישאות שכאלה. חפירה בכישלונות עבר וטעויות הווה, החלטות עתיד והכאה על חטא ומה לא. במשך שנים, ואני לא מגזים, חיכיתי לרגע הזה עם אינספור ואריאציות שבכולן כיכבו רכב, ושטח, ובדידות, וחורף. באף אחת מ-1,327 ההן, לא מצאתי את עצמי במרחק של 10 ס"מ מתהום בחושך מוחלט בלי לדעת היכן אני ואיך לעזאזל יוצאים מכאן. לא אהבתי. אבל נשימה עמוקה אחת מאוחר יותר, רוורס קטן עם רגל שמאל על הברקס, והדופק ירד ל-140 כזה. שלוש שעות אחר כך, שלט קטן, ימינה למואב (רק תכין את עצמך לעוד 15 מייל של שטח), שמאלה לקמפינג נידח באמצע השום מקום בטמפרטורה של מינוס 10 מעלות.
התוכנית ליום שאחרי ההתברברות המפוארת הייתה לנהוג על כביש. אחרי 50 ק"מ ברור היה שהתוכנית הזו ממש מיותרת. הגרנדיר מסוגל לנסוע על הכביש, ועושה את זה טוב יותר מהדיפנדר המקורי. כי יש לו מנוע וגיר של ב.מ.וו, בעיקר. הוא גם בולם טוב יותר, אבל לא בהרבה. וגם נוח יותר, אבל לא ממש. כמו פחות או יותר כל בני מינו שמרגישים ממש טוב כשמעמתים אותם עם סלעים ומדרגות ואבק ובוץ מזדמנים, הוא די מתעב כביש אספלט סלול. ואם הכביש הזה מתפתל לאורך נהר, באופן שבו עם כל מכונית נורמלית הייתי מרגיש בר מזל שלא מהעולם הזה, עוד יותר גרוע. הוא מתנדנד מדי, לא אוחז מספיק, עם מושב בלי תמיכה ועם הגה בלי תחושה. האמת היא, שכבר אחרי קילומטר וחצי בערך הבנתי שזה לא עובד, אבל הכיוון הכללי היה מצוק שנקרא "גג העולם", אז המשכתי בכל זאת.
גג העולם. פלטת סלע גדולה שיושבת בגובה של בערך 3.5 ק"מ ומשקיפה על, ובכן, כל העולם. היא סוג של באקט ליסט עבור נהגי שטח אמריקאים, והדרך אליה נמתחת לאורך שטח עם רמת עבירות שמתחילה בשביל רחב ומתפתל קלות, עולה ויורד, עם חצץ די כבוש ומהירות נסיעה שמוגבלת ל-25 מייל לשעה, אבל תכלס מאפשרת גם פי 4. ויותר, אם בית מעצר טחוב למשך כל הוויקאנד זה משהו שעושה לכם את זה.
הגרנדיר מרגיש מצוין על שבילים כאלה, למרות שזה שטח מחייה של כלים עם מתלים נוקשים יותר ומרכב גמיש. אחר כך הופכת הדרך לקצת יותר מורכבת, עם מדרגות קלות ובורות כבדים וצורך לבחור תוואי התקדמות תוך כדי תנועה. גם שם הוא מרגיש מצוין. הראות המעולה לכל כיוון חוץ מלאחור, המנוע הבשרני ומערכת ההנעה הכפולה עושים עבודה מצוינת. השלב הבא מאתגר עוד יותר. מדרגות גבוהות יותר, סימני צמיגים נואשים בכל כיוון ועדות לבניית סיוע נוקשה עבור כלים נחותים. אנחנו עדיין מסתדרים לא רע, גם בלי נעילות רוחביות די מתבקשות. השלב הבא הזכיר לי שגם כאן, בכניסה, הופיע שלט אזהרה - מומלץ להמשיך רק עם צמיגי "37. הדרך למטה הייתה מתסכלת, אבל אפשרה לי לייחס לעצמי חוכמת שטח. בדיעבד, אבל מי סופר.
זו לא נהיגת מבחן רגילה, בעיקר כי התנאים לא היו רגילים. וזו גם לא כתבת ביקורת רגילה על כלי רכב. זה יותר סיפור על חיבור בין אמצעי מוטורי למי שמתפעל אותו. ובמקרה של רכב שטח, משום מה, זה תמיד אותו הדבר. החיבור הדוק יותר מכל מכונית ספורט שתעלו בדעתכם, ועם כל הכבוד למאה אלף הקילומטר שעשיתם בקיה ספורטאז', הוא לא יהיה אף פעם חלק מכם.
הסיבה לכך פשוטה. החיבור המיוחד הזה מתפתח ומתחשל בזכות אתגרים ומכשולים שניצבים בפניך כנהג, ובפניו כמכונה. הוא גדל ומתעצם עם כל שריטה קטנה שגילית בתחתית קורת השלדה, ואתה יודע בדיוק באיזה מעלה יצרת אותה. והוא שם עם השטף דם מתחת לאגודל, כי לפני השריטה ניסית להזיז סלע כדי לסייע לצמיג לתפוס אחיזה, ופחות הצלחת אבל יותר הכאבת. הוא הופך לתמידי ובלתי ניתן לערעור כשאתה מביט בחבר שלך עם המנוע הגדול ורואה מרכב מאובק עד קצה הגג עם אינספור מריחות בוץ. ואז אתה מתסכל על עצמך רגע, ורואה את אותו הדבר.
לפני סיום, עוד חובה קטנה. אם תתעקשו להשוות את הגרנדיר לדיפנדר של פעם, וכולם משווים וברור מדוע, תגלו קטע מעניין. הגרנדיר הוא בעצם מה שכדור הבדולח צפה לדיפנדר הישן. אם לנד רובר רק היו מוכנים להמשיך ולפתח את הדגם הקיים והאגדי שלהם, ולא לקבל החלטה נוראית וללכת על תואם דיסקברי רק עם שם היסטורי, זה כנראה פחות או יותר מה שהיה יוצא להם מתחת ליד. או קיי, בלי סוללת מתגים ושעונים בסגנון מטוס, ובלי המנוע והגיר המשובח, אבל בגדול, זה לגמרי מה שהיה יוצא להם. אותו לוק-אנד-פיל, אותן יכולות, רק עם מזגן שעובד, בלמים שעוצרים, מתלים שעובדים ובלי שלולית שמן בחניה. מצד שני, אם הם היו עושים את זה, לא היה לי סיפור נחמד לספר לכם על סר ג'ים. ולא על המסע שלי לעצמי ביוטה.
קראו את חוקי הקהילה שלנו בתנאי השימוש של iCar
1. בתור נהג דיפנדר לשעבר
רמי, 01-04-2026
נהג, כי הוא היה שייך לחברה ממשלתית שגם מיגנה ושיפרה אותו בצורה הטובה היותר שאפשר.
עשיתי עליו כמה עשרות אלפי ק''מ בשטחים היפים והקשים ביותר בארץ. לא רק לכיף, גם - ובעיקר- כי זו הייתה העבודה.
וכן, נהניתי. וכן, היה מאתגר ומיוחד, עם שלל תקריות 'מביכות' כאלה. וכן, הגדרת מצויין את החיבור אדם- מכונה שנוצר אחרי זה.
היום אני על גרנד ויטרה ישנה, ועל חשבוני. דיפנדר יהיה לא כלכלי מידי ולא נוח מידי על הכביש.
אבל מה... מתגעגע.
2. קשה לקריאה!
קורא מוגבל, 01-04-2026
כשאני נכנס לכתבה כזו אני מצפה לכתבה מקצועית, ממוקדת ועיניינית…
לא שרדתי את האורך, המלל הרב, התיאורים הספרותיים והבלה בלה בלה!
אין לי מושג על מה הייתה הכתבה ומסקנות על הרכב!
לא שרדתי!
074-799-1900 
בשיתוף כלמוביל
קבלו ייעוץ מומחה
* אני עדיין בתקופת למידה של התוכן באתר וייתכנו טעויות
