ראיון: אורלי סילבינגר, מנכ"לית ארגון בטיחות הילדים "בטרם"

ההנחיות אחרות לילדים הגדולים יותר שבדרך לבית הספר?
"ההקבלה לילדי בית ספר בנסיעה במושב הבטיחות היא שבכל נסיעה חגורים על בוסטר עד לגובה של 145 ס"מ. גם באוטובוס - ילדים חייבים לחגור תמיד. אנחנו מנחים את הנהגים בהסעות שהילדים יעלו וגם יירדו מהדלת הקדמית, כדי שיהיה לנהג קשר עין עם הנהג.

"אם רוכבים על אופניים בדרך לבית הספר, אנחנו מזכירים שכולם חייבים לחבוש קסדות בכל נסיעה. הנחיה נוספת, ילדים עד גיל תשע לא חוצים כביש לבד. ופה אנחנו מאוד ממליצים גם על אוטובוס מהלך".

אוטובוס מהלך?
"כמו שיש אוטובוס שאוסף ומוריד נוסעים בתחנות, כך יש קבוצת ילדים שהולכת ביחד. בדרכה של הקבוצה יש תחנות קבועות שבהן ילדים יכולים להמתין ומבוגר אחראי תורן יוצא מביתו עם הילד שלו, או מתנדב, אוסף את הילדים בדרך לבית הספר באותן תחנות, והולכים בצורה משותפת הלוך וחזור לבית הספר".


צילומים: יח"צ

ומה ההמלצות לילדים הבוגרים יותר, בגילאי התיכון?
"ההנחיות להורים. קסדה היא לכל הילדים עד גיל 18, זה חוק המדינה".

נערים בגיל הזה לא תמיד מקשיבים להורים שלהם…
"פה הפניה היא יותר להורים - לא לוותר. להשמיע. זה נכון שילדים בגיל הזה הם לעתים לא קלים לניהול, לא תמיד רוצים לשמוע ולהקשיב, אבל אנחנו מנחים שלא לחסוך מהם את מה שיש לכם להגיד. אם הורה אחראי אמר את מה שנכון ומה שלא נכון, חלק מקבלת ההחלטה שלהם יהיה מורכב מהמידע הזה. אפשר אפילו לומר להם 'אני יודע שלא תרצה בהכרח לעשות את מה שאומר, אבל חשוב שתדע מה צריך לעשות'. מאוד מפתיע שלפעמים הילדים דווקא לא עושים הפוך. ואם אנחנו החלטיים בגיל צעיר, לא נצטרך לומר הרבה בגילאים מבוגרים יותר.


צילום: רועי פלצמן, "אור ירוק"


הכירו: בטרם

כבר למעלה מחמש שנים מנהלת אורלי סילבינגר את ארגון בטיחות הילדים 'בטרם'. לפני קרוב לשני עשורים היא היתה בין האנשים האכפתיים שהצטרפו לד"ר מיכל חמו לוטם כדי לשנות את העולם ולהציל כמה שיותר ילדים מתאונות - בדרכים וגם בבית, במוסדות החינוך ובמרחב הציבורי. תחילה פעלה סילבינגר כמשנה של חמו לוטם ובשנים האחרונות לקחה מידיה את ניהול הארגון כולו. אורלי סילבינגר היא בעצמה אמא לשלושה ילדים ול'בטרם' הגיעה אחרי שפעלה במועצה הלאומית למניעת תאונות.

שנות הפעילות ב'בטרם' הביאו להישגים רבים. הארגון יצא כבר מזמן ממסגרת של ארגון התנדבות צנוע ועבר לנהל ועדה בכנסת, לנהל סדר יום של הממשלה בעניין ולהיות חלק מארגונים בינלאומיים. בטרם מסנכרן משרדי ממשלה כדי להשיג יעדים ולנהל פרויקטים גדולים, מכוון רשויות מקומיות לדאוג לבטיחות הילדים שבאחריותן וגם מרכזים מהלך של יצירת מאגר מידע סטטיסטי רחב, כדי שאפשר יהיה להתמודד עם פגיעות ילדים בצורה טובה יותר.

מה הסכנות המרכזיות של ילדים סביב מוסדות החינוך ובדרכים?
"ישנן תאונות דרכים בגלל צפיפות רכבים, בגלל לחץ של הורים בשעות הבוקר כיוון שיש זמן מאוד קצר שבו כולם צריכים להגיע לבית הספר ורוב הילדים מגיעים בחצי השעה האחרונה. יש בעיות עם ריבוי מכוניות וילדים שכן הולכים לבד ברגל וצריכים לחצות כבישים סביב בית הספר. יש ילדים שמגיעים על אופניים ואין להם מספיק מיומנויות רכיבה, והם נמצאים במצב של סכנה. יש סכנה גם בקרב ילדים שלא תמיד הולכים לפי חוקי התנועה".



דיברת על הסכנה שבהשארת ילדים במכונית, עד כמה הבעיה נפוצה?
"המודעות לעניין הזה לא מספיק גבוהה אצל הורים בארץ. לא מבינים עד כמה קל לילד לאבד את חייו. לא מודעים לך שהקיץ שהוא כל כך חם בישראל, נותן את אותותיו ברכב. אם בחוץ הטמפרטורה היא שלושים מעלות והילד בתוך האוטו, בתוך עשרים דקות הוא לא יכול לנשום שם. הטמפרטורה מגיעה ללמעלה מארבעים מעלות, ובתוך ארבעים דקות - ל-50-70 מעלות. ילד לא יכול לשרוד. הוא מקבל היפרתרמיה, שוק חום לגוף. כשהטמפרטורה עולה בצורה קיצונית, החלבונים בגוף, כמו בדם, נקרשים, אין מעבר חמצן בדם. עשרים עד ארבעים דקות והילד מאבד את חייו".

עד כמה העניין נפוץ?
"בקיץ של השנה שעברה היה קשה מאוד. השנה ראינו פחות מקרים וה'אשמה' היא המלחמה, כי הילדים היו יותר בבית. זה לא קורה לילדים בני 4-5 אלא לילדים יותר רכים. וזה יכול לקרות לכל אחד. אין מוצא או קבוצה באוכלוסיה שהם מועדים יותר או פחות. בניתוח אחורה של המשפחות שזה קרה להם, לכל אחד יש איזשהו הסבר לאיך זה קרה לו. אנחנו עלולים לעשות את הטעות לא כיוון שאנחנו לא אוהבים את הילד, כמובן. זה קורה לפעמים כשיוצאים משגרה. היסח דעת קטן מספיק כדי שלא לשים לב".



מה אפשר לעשות כדי למנוע השארת ילדים ברכב?
"הצענו פתרונות טריוויאליים, אבל הם מוכיחים את עצמם. אנחנו רותמים את ההרגלים שלנו לטובת אי השכחה. אפשר להניח את התיק, או את מפתחות המשרד או המקום שאנחנו בדרך אליו - ליד הרכב. הרעיון הוא שיש לנו דברים אוטומטיים שאנחנו עושים - אנחנו לא משאירים את התיק באוטו, כי יש לנו הרגל כזה. כשנצא מהרכב נחפש את התיק.

"אפשר לתת צפצוף בטלפון בשעה שצריך להוריד את הילדים. אפשר גם לחבר חוט ממושב הבטיחות של הילדים כך שיוכל להגיע אל ידית ההילוכים. כשהילדים ברכב - מלבישים את החוט על ידית ההילוכים, וזה יזכיר לנו שהילד בפנים. רגע לפני שיוצאים משחררים את החוט.

"יש גם מדינות שעשו משהו מצחיק. הם ממליצים לחגור דובי במושב הבטיחות. כשהילד חגור, משחררים את הדובי ורותמים אותו למושב הקדמי. כך אפשר לדעת - כשהדובי מלפנים, יש ילד מאחור".

לסיום, איך את ממליצה להורים להתנדב, אם הם רוצים לסייע במניעת תאונות דרכים של ילדים?
"ישנם כמה דברים שאפשר לעשות. אפשר לקדם בסביבת המגורים את פרויקט נשק וסע של עמותת עיניים בדרכים (פרויקט שמסדיר את תנועת המכוניות והורדת הילדים ביעילות רבה בקרבת בתי ספר א.ב). אפשר להקים בבית הספר המקומי מסגרת של אוטובוס מהלך. אפשר גם לפנות אל מטה הבטיחות העירוני ולהתחבר אליהם. גם ארגון הבטיחות בדרכים אור ירוק מחפש מתנדבים באופן קבוע".

כרגיל, כל מה שצריך כדי להתמודד עם אתגרי הבטיחות הוא תשומת לב ואכפתיות. ואולי הפתרון הוא להעביר את כל הילדים ללימוד מתוקשב מהבית? האינטרנט בוודאי כבר יידע מתישהו לסדר לנו חלופה הולמת לג'ונגל של עשרה לשמונה בבוקר.


* הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון אוקטובר 2014 של מגזין iCar

למאמר זה התפרסמו 4 תגובות