אני חולה על מכוניות אמריקאיות, אבל אמריקאיות ישנות. רק ישנות, אלו שקיבלו מעמד של אייקון בזכות האופי המיוחד וצליל המנוע ולא בגלל מטר רץ של מתכת ושער דולר-שקל מוצלח. פורד מוסטנג היא החלום הרטוב שלי, שנת 1973 בצבע צהוב ושחור, כמו בסרט המקורי של "עקיצה ב-60 שניות". דודג' צ'אנלג'ר לבנה גם יכולה להיות אחלה אופציה (ומי שמכיר את הסרט בו היא מככבת הוא כנראה פריק אמיתי של מכוניות / קולנוע אמריקאי). אפילו שברולט קורבט אני אשמח להשיג, רק שתהיה סטינג-ריי אמיתית וישנה, ולא פיסת מתכת שטוחה וצעקנית כמו שבונים אותן היום. אני יכול להמשיך לשוט בעולם הדמיון עוד הרבה, אבל המכונית שניצבת לפני היא ביואיק לה-קרוס, מכונית אמריקאית בת זמננו שלא דומה לאף אחד מהאייקונים האלמותיים עליהם חלמתי לפני רגע. לככב בסרטים? בשנה שעברה הלה-קרוס כיכבה בעיקר בראש רשימת המכירות. המבחן על ביואיק לה-קרוס לא נועד לבחון את יכולותיה בפרפור צמיגים (למרות שבדקנו) וגם לא את איכויות המנוע (בדקנו גם בדקנו). המבחן אמור לבדוק האם הלה-קרוס היא מכונית פרימיום לגיטימית. זה אמנם לא החלום הרטוב שלנו, אבל מתברר שגם הביואיק יכולה לספק הנאה בדרכה שלה.
ביואיק לה קרוס. מכונית אמריקאית עם ניחוח יוקרתי / צילומים: יתיר דוידוביץכניסה לביואיק חושפת תא נוסעים עצום ממדים ומרשים למראה, שבמרכזו דשבורד הפרוס בצורת חצי גורן. מישוש של הדשבורד והדלתות בחיפוש אחר חומרים באיכות בינונית לא מניב תוצאות, ואני נתקל בעיקר בעור איכותי. אני ממשיך בצורה יסודית יותר - בטוח הפלסטיקה איפשהו דפוקה כמו ב-GMC ספארי ישנה - אבל משום מה הפלסטיקים שאני מוצא מגובשים יותר מצוות בסיירת מטכ"ל. אחרי חיפושים שלא יביישו אנשי שב"כ, הצלחתי למצוא פלסטיק דמוי עץ שמרגיש בינוני. לאחר מחשבה עמוקה מצאתי עוד כמה בעיות: העיצוב של התא קצת מבלבל - מצד אחד סאלון קלאסי ומצד שני סגנון היי-טק מודרני. השילוב הזה לא תמיד הולך טוב ביחד. אה, ויש את האור הכחול שמרגיש כאילו שלפו אותו משברולט אלרו נושנה. קטנוני מצידי? בהחלט.
כרגיל במכוניות מתוצרת ארה"ב, בקוקפיט של הלה-קרוס יש יותר מדי כפתורים. לא תמיד התפקוד של כל אחד מהם ברור לחלוטין, למרות הגודל העצום של הכפתורים עצמם. פעולות בסיסיות במסך המגע, לדוגמה, דורשות כניסה למספר תפריטים והתעסקות מיותרת עם עניינים שלא נוגעים לנהיגה עצמה. האבזור מרשים באופן מאוד אמריקאי: ריפודי העור המשובחים עטויים על מושבים חשמליים עם זיכרונות, ויש גם חיישני חנייה, מצלמת רוורס, פתיחה חשמלית לתא המטען, מפתח חכם לכניסה והתנעה, אפשרות להתנעה מרחוק והרשימה עוד ארוכה. מדליק.
מבט על הרכב מבחוץ, ומיד קופץ לעין גריל עצום ממדים אשר מעלה בי תהיות; יכול להיות שגודל הגריל בחזית הרכב תלוי במדינת המוצא שלו? האם ישנו קשר בין כמויות הבשר שצורכים תושבי המדינה ממנה הרכב מגיע? תחשבו על זה, ברביקיו הוא חלק אינטגרלי מהתרבות האמריקאית, הנהגים שם פשוט מגיעים עם הרשת לכל מקום. כדי להוכיח לעצמי את התאוריה הזו אני מפשפש בזיכרוני ומנסה לחשוב על רכב ארגנטינאי. אין דבר כזה, כנראה בגלל שגריל עם ארבעה גלגלים ומנוע לא יכול לתפקד כמכונית פרקטית. בנוגע לעיצוב? הגריל גדול מדי ומעניק מראה מעט צר לחזית. במבט מן הצד, הביואיק מפגינה עיצוב כוחני ומרשים. הזנב מעוצב ותפוח בזכות קו מותניים שמטפס גבוה, וגימורי הכרום לא נראים מצועצעים ומוסיפים ארומה של יוקרה למכונית. לעיצוב הכוחני יש גם מחירים: שטח החלונות מצומצם, בעיקר מלפנים, מה שמאלץ את הנהג לסגל תנוחת ישיבה גבוהה מאוד. לנהגים גבוהים תנוחת הישיבה תגרום למפגש קרוב עם תקרת הרכב. גג השמש הפנוראמי בטח שלא תורם באספקט הזה. לנוסעים מאחור המצב טוב בהרבה וגם שלושה יוכלו להתרווח שם באופן יחסי. שני נוסעים ייהנו ממרווח שמוכר רק מהמחלקה הראשונה במטוסים.
בנסיעה בין עירונית הביואיק העצומה מספקת נוחות נסיעה לא רעה, אך מפגש עם גלים בכביש יגרום לנדנוד קל של המרכב - תזכורת לכך שמדובר במכונית אמריקאית. בתוך העיר העניין מורכב יותר. הנסיעה ברובה רכה ונוחה מאוד, אך בורות וחריצים גדולים בהחלט עלולים להוציא את היאכטה משלוותה ואף לסגור את המתלה. כאמור, לא מדובר ברכב לא נוח, אך לטעמנו הוא לא מספיק מרוסן ולא עומד באותו רף של המובילות בקטגוריה.
הסיבה האמיתית בגללה לקחנו למבחן את ביואיק לה קרוס היא המנוע החדש, שדף הנתונים שלו עושה חשק לסיבוב. שישה צילינדרים בנפח של 3,600 סמ"ק מספקים 303 כוחות סוס ב-6,800 סל"ד גבוהים, וללא ספק מדובר במנוע נפלא. שיא המומנט (36.5 קג"מ) מגיע רק ב-5,300 סל"ד מאוחרים, אך לא חסר מומנט גם קודם - כך שכל לחיצה קלילה על הדוושה מפיקה סאונד של נהמת בריטון ערבה ומטיסה את השור האמריקאי לטיסה נמוכה בכבישי הארץ. במשך ימי המבחן הרגל נשלחה שוב ושוב אל הדוושה הימנית, והפעילה את המנוע השרירי במלוא העוצמה. חוויה סוחפת? הנאה? כמעט. בשונה מהמתחרות האירופאיות, המנוע הנפלא של הביואיק מעביר את מרכולתו לשני הגלגלים הקדמיים. זה, יחד עם כיול מתלים רך, הופך כל פתיחת מצערת למשחק תופסת עם הכביש. צריך סבלנות של נזיר בודהיסטי ורגל עדינה משל בלרינה כדי להימנע מחריקות צמיגים ביציאה מרמזור או מסיבוב. תיבת ההילוכים טובה אבל לוקה באיטיות יתרה, ולמרות המנוע המעולה נדמה שחטיבת הכוח לא מלוטשת מספיק. כאן אני נזכר במכוניות ההן, מכוניות השרירים והפוני שהציעו הרבה פחות סוסים בפועל (אם נעזוב את הנתונים), ועדיין היו כיף אדיר. המכוניות של אז פשוט ידעו לאיזה סרן כדאי להוריד את הכוח (רמז: האחורי), כך שגם אם לא כל הכוח עובר לכביש, לפחות ניתן ליהנות מעודפי כוח שמתבזבזים בגלגלים האחוריים ומסוגלים להוציא את הרכב להיגוי יתר פוטוגני. צריכת הדלק שנמדדה בביואיק סבירה ואף למעלה מכך, בהתחשב בנפח המנוע ובתנאי המבחן - 7.4 ק"מ לליטר. האמריקאיות של פעם אכלו חצי מזה במקרה הטוב.
התנהגות הכביש מזכירה לי שהאמריקאיות עוד לא סגרו לגמרי את הפערים מהיבשת הישנה. ביחס למכוניות האמריקאיות של פעם, הביואיק אוחזת היטב את הכביש ואף מתנהגת בנימוס. אמנם, האצות אגרסיביות כבר לא שולחות את החרטום מעלה בתת היגוי; אולם הגה נטול תחושות ובעל שטח מת במרכז, ובעיקר חוסר היזון חוזר מהשלדה, עלולים להפתיע את הנהג בתת היגוי או היגוי יתר, בעיקר בכבישים חלקים. זה כבר יותר קרוב למכוניות ההן.
ביואיק לה קרוס היא מכונית פרימיום לגיטימית, גם בהיבטים של מרחב, גם מבחינת תא נוסעים ובעיקר כשמדובר באבזור. במחיר של לה קרוס תוכלול קנות את גרסאות הבסיס של משפחתיות הפרימיום הגרמניות כגון אודי A4 או גרסאות ביניים לרכבי "כמעט פרימיום" כמו וולוו S60 או פולקסווגן CC. הלה קרוס גדולה וחזקה מכולן, היא גם מאובזרת יותר, אך היא פחות אלגנטית ומלוטשת מרוב המכוניות המתחרות. המסקנה מאוד פשוטה: כל אחד תופס את היוקרה שלו בצורה שונה. לרוכשים האנינים הביואיק פחות תתאים, אבל עבור מי שהאבזור, המימדים ותא הנוסעים העצום משחקים אצלו תפקיד משמעותי (ונתוני המכירות של 2011 מצביעים שישי הרבה כאלו) הביואיק יכולה להתאים כמו כפפה ליד.
לדגמי ביואיק בישראל - ביואיק
